פארסת מינוי שר המשפטים של הימים האחרונים מבהירה לנו, למי מאיתנו שעדיין לא הבינו, שאנחנו במצב חירום. ובמצב חירום כמו במצב חירום – מתעסקים רק במה שדחוף. גם אם יש דברים חשובים אחרים. כשצריך להעניק עזרה ראשונה לגוף מדמם, אז לא מתקטננים על החומר ממנו עשוי חוסם העורקים. לא מתעסקים בהקפדה על תזונה נכונה ואורח חיים בריא. לא עכשיו. עכשיו צריך להציל גוף גוסס, אז סוכר לבן איט-איז, אם זה מה שיש.
הוצאת הנאשם נתניהו ממשרד ראש הממשלה, וניקוז כל המוגלה שנוצרה סביב הזיהום שהוא יוצר במערכת, היא אינטרס לאומי ממעלה ראשונה. וזה מה שחשוב עכשיו. השחיתות, השקרים, הסיאוב, אובדן הבושה והעדר המעצורים, הם הסכנה הקיומית שאנחנו עומדים מולה. הפרת החוק במכוון, ביזוי בית המשפט ושלטון החוק – עם זה אנחנו מתמודדים עכשיו. אז כן, כל השאר יצטרך לחכות.
על כן אני מצדיעה לראשי המפלגות, ששמים את המחלוקות בצד, למען המטרה החשובה ביותר. הם הרי יודעים יותר טוב מכולנו, מול מה הם נלחמים. הם מכירים את האיש היטב. הם מבינים, אחרי שלמדו על בשרם, שהמדינה זקוקה לתקופה של אוויר נטול ביבי, נקי, לפני שנוכל לחזור לדון על כל השאר.
סער והורביץ, בנט ומיכאלי, ליברמן וטיבי או עודה או עבאס. צימודים שלא העלינו על דעתנו שנזכה לראות. ואותי, האמת, זה מרגש. העובדה שכל אלה מוכנים ומסוגלים לשלב ידיים, מתוך הבנה שאין ברירה, נוסכת בי תקווה. שאולי בכל זאת יש סיכוי לעם הזה שלנו, חברת המופת, האור לגויים שמכרנו לעצמנו. שבט אחים גם יחד. בחיי, בלי ציניות.
