לא רק דנה וספיר, צריך להזכיר את סתיו סטרשקו המהממת שפרצה דרך בתחום הדוגמנות ומשחק בקולנוע ותרמה להפיכה טרנסג'נדריות למיינסטרים בהופעתה ב'אח הגדול' ואחריה נכנסה לעולם הריאליטי תאלין אבו-חנא שמשלבת בזהותה מיעוט כפול – טרנסג'נדרית ערביה וריגשה כששיקמה את היחסים עם אביה מול המצלמות. אפרת טילמה נודעה כטרנסית הראשונה שהתנדבה במשטרה ישראל והפכה ליקירת תל אביב-יפו וישנן גם רומי אברג'יל מהאינסטגרם, איריס רחמימוב מהאקדמיה ועוד טרנסיות משפיעות ופורצות דרך.

הקהילה הגאה בכללה עשתה התקדמות אדירה בדור האחרון ברמת הייצוג והחשיפה (מהשוליים למיינסטרים) וכן בקבלה שלה על ידי הממסד (התקשורת, המשפט, האקדמיה). גם אם בממסד הפוליטי בהחלט לא הושגו כל יעדי המאבק לשוויון, רחוק מכך, אפשר להתנחם בכך שלפחות ישנה מעורבות פוליטית הולכת וגוברת של חברי הקהילה עם לא פחות מחמישה ח"כים ובממשלה החדשה ישנם ניצן הורוביץ כשר הבריאות ועידן רול כסגן שר החוץ.

 מדוע חלקים גדולים בציבור מבולבלים ונרתעים מהמאבק הקווירי והטנסג'נדרי?

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל למרות הפיסקה האחרונה על ההתקדמות הדורית, אם מביטים לעומק רק על השנים האחרונות הרי שהקהילה הגאה הלכה לאחור בצעדים גדולים. היא קהילה מבולבלת ומסוכסכת בתוך עצמה ורבים טוענים שהיא מנוכרת, קשה, לא סבלנית ולא סובלנית. די לראות בארץ את הזובור שאכל השר הקודם לביטחון פנים אמיר אוחנה מהקהילה, לא חסרים מאבקים בין נציגי הקהילה לשפי פז בשנים האחרונות ומקרים נוספים.

הכי קל להתבכיין על הומופובים דתיים ולזעוק געוואלד. אין ספק שישנם גילויי הומופוביה, סוגי אפליה ואתגרי השתלבות חברתית שמקורן בקנאות ושמרנות דתית – באיסלאם כמובן המצב הכי קשה, גם במדינות נוצריות אדוקות (ובמיוחד קתוליות) יש רדיפה וקשיים וגם אצלנו במחוזות הציונות הדתית והחרדים המצב מאתגר מאוד, אם כי הוא עדיין עדיף לאין שיעור מהמצב ברוב העולם. ובכל זאת, הסיבה המרכזית שהקהילה צועדת לאחור היא הקשר שלה עם הציבור הרחב. במקום יותר חיבור והבנה יש יותר ניכור והקצנה, והקהילה באופן פרדוקסלי מזיקה ללגיטימציה של עצמה ופשוט צועדת בדרך של התאבדות.

כיום לא רק סטרייטים שלא איכפת להם, אלא גם הומואים רבים שחלקם צעדו בעבר בחזית מאבק הקהילה לשוויון כבר מתקשים לעקוב ולהבין כל רעיון מטורלל או טירוף קפריזי שממציא השמאל הרדיקלי והפרוגרסיבי (והמאוד דקדנטי) בארה"ב. מובילי הקהילה בעולם התרבות והאקדמיה מחזיקים ברובם בהשקפות נאו מרקסיסטיות ופועלים לפרק ולבנות את החברה מחדש. נכון שהם זוכים ליחס חם מכיל ומלטף מתקשורת המיינסטרים ומהממסד התרבותי, אבל יש גבול עם כמה טירוף אפשר באמת לחדור למיינסטרים ולהיות בקונצנזוס.

הניסיון למחוק סדרי עולם בסיסיים כמו המושגים 'זכר ו'נקבה', המסע להפשיט את החברה מאמיתות בסיסיות כמו טיעונים שאי אפשר להגדיר את מין היילוד, הרעיון המטריד שילדים קטנים רשאים לעבור הליך לשינוי מינם או שלהורים מותר לגדל ילד בתור ילדה או להיפך, מופעי דראג קווין לילדים קטנים, סטודנטים שנדרשים למלא טפסים מגוחכים ולבחור אחד מקרוב ל-90 הגדרות זרות ומוזרות של המיגדר המדויק שלהם והטרללת המתקדמת של בחירת כינויי גוף שבהם מבקשים לפנות אליהם/אליהן/אליXI – כל אלה רק מרחיקים ומרתיעים יותר אנשים מקבלת הקהילה וניסיון להבין ולהכיל אותה.

Demi Lovato comes out as non-binary and updates their pronouns to ‘they/them.’ 🤍 pic.twitter.com/DvJLVG7YDF

— Pop Base (@PopBase) May 19, 2021

כאילו שחסרות סוגיות חשובות להתעסק בהן, הם מתעסקים בחרטוטים למתקדמים. ולכאן נכנסת סוגיית הטרנסג'נדרים שהיא לא קלה לעיכול לרוב הציבור, היא אף סותרת כמה טיעוני יסוד של חד-מיניים ("ככה נולדתי. לא בחרתי", "מה המשמעות של חד מיניים אם אפשר לשנות את המין" ועוד) ומטשטשת את ההבחנות הברורות שעדיין ישנם בין גברים לנשים.

זאת ועוד, רבות ממובילות המאבק הפמיניסטי הבינו שהמאבק הטרנסג'נדרי סותר את מאבקן ומתנגש בו, כאשר ספורטאים שהפכו מגברים לנשים נלחמים להתמודד בתחרויות נשים. דוגמה טריה לכך היא לורל הבארד שעד לפני עשור היתה גבר וכעת היא מתכוננת להתחרות נגד נשים באולימפיאדת טוקיו בהרמת משקולות. והאם בשל טשטוש ההבדלים בין המינים, ההצעה לבטל את ההפרדה המגדרית בטקס פרסי האמי יאפשר למועמדים לא להגדיר עצמםי תורמת או פוגעת במאבק הפמיניסטי?

המאבק הטרנסג'נדרי נמצא במרכז השיח בתקופה הזו כשמדברים על הקהילה הלהט"בית. למה זה קרה? אחרי אישור נישואים ושוויון זכויות לזוגות חד מיניים בארה"ב (וכמובן במערב אירופה ובעוד כמה נקודות בגלובוס), "לוחמי הצדק החברתי" האמריקאים חיפשו לעצמם דגל חדש למאבק של הקהילה הגאה, וכך בשנים האחרונות נושא המאבק הטרנסג'נדרי להכרה ולשוויון הפך למוביל. בקונטקסט הזה הסיפור של ספיר ברמן הגיע לפני כמה חודשים בתזמון מרשים ועורר הדים בעולם.

אז כן, ישראל מדינה נאורה אבל בימינו הנאורות היא עסק מבלבל וכל התנועה הגאה לא יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה. מצב הקהילה הלהט"בית בישראל בהחלט יכול להשתפר בכל הקשור לשוויון זכויות ויש עוד על מה להיאבק, אבל גם אל תאמינו לאלה שרק בוכים כל היום כמה הכל כאן רע. בכל זאת, תציצו רגע על המפה ותיזכרו שאנחנו במזרח התיכון. תעשו זום אאוט על העולם כולו ותראו שמצב הקהילה הלהט"בית במרבית העולם עדיין במצב נחות בהרבה מזה של ישראל – אסיה, אפריקה, מזרח אירופה וחלקים באמריקה הלטינית. נכון שיש גורמי קיצון שמרנים קנאים בחברה היהודית ובחברה הערבית ועדיין היחס במיינסטרים של החברה היהודית יותר סובלני ופתוח ממרבית החברות המוסלמיות והנוצריות. ובכל זאת, אם הקהילה הגאה רוצה לעזור גם לטרנסג'נדרים/ות במאבקן החדש יחסית, ובמקום ללכת למחוזות הטירוף אליהם היא נסחפת כיום היא צריכה להתאפס על עצמה ולנסות להיות יותר קוהרנטית, מתונה, מאוזנת ומובנת לאדם הסביר. אם זה בכלל אפשרי.

אל אל ישראל.