הטהרנות, ההתחסדות, המשיחיות. בסך הכל הציונות הדתית והשמאל בהחלט ראויים זה לזה

— Doron & Cohen (@Doco28) April 19, 2021

ואז, כשקוראים את שמעון ריקלין, בכלל מבינים שהציוץ של כהן עוד היה רגוע והגיוני. "העמדה שמבטאים חלקים גדולים בציונות הדתית אינה הגיונית", פסק הטאלנט של ערוץ 20, "גם הם מבינים שברגע שהשמאל עולה הסכנה ליו״ש עולה. אבל כשנזכרים שמפעל ההתיישבות היה ברובו חיקוי של הקיבוצים מהשמאל רק כדי לשאת חן ולהתקבל אצלם. כל ההתנהגות על גבול חוסר השפיות שלהם עכשיו יותר ברורה."

אלא שכל קשר בין התיאוריה של כהן וריקלין לבין המציאות היא מקרית במקרה הטוב ולא קיימת במקרה הריאלי. להיפך. הציוצים הללו רק ממחישים את חוסר ההתמצאות מצד אחד ואת הפחד של מחנה ביבי מאידך, שמובילים את הקמפיין הנוכחי שמנהל הליכוד נגד הכיפות הסרוגות.

קודם כל במישור העובדתי. מי שמכיר את ההיסטוריה הפוליטית של הציונות הדתית יודע שהדברים יותר מורכבים. עד שנת 1977 המפד"ל הלכה עם ממשלות מפא"י. לא רק שהציונות הדתית צעדה יד ביד עם השמאל – הנושא המרכזי שאותו קידמה היה קשור לשמירת הצביון היהודי של המדינה ולא לנושאים מדיניים. את השינוי בעמדות המפלגה ניתן לראות מ-1977 ועד להתנגדות הנחרצת להסכמי אוסלו – ומאז גם צנחו המנדטים שהמפלגה קיבלה בבחירות.

אז מה רוצים צייצני הימין מהכיפות הסרוגות? מה מכעיס אותם עכשיו? התשובה הברורה מאליה היא האומץ שמגלה בנט בכך שהוא מפלרטט עם לפיד וגוש השינוי והסירוב העיקש של סמוטריץ' להיכנס לממשלה בתמיכה של מנסור עבאס. זה הטריגר למסע המתוזמר נגד חובשי הכיפות הסרוגות שלא מוכנים כרגע לשמש מדרס לרגליו של נתניהו.

אבל זו רק האמת הגלויה. בנט וסמוטריץ' הם המראה שבה ביבי מסתכל ורואה את עצמו. הם יושבים גם עכשיו באופוזיציה ולא פחדו מעולם להגיד לו לא, והם ימנים. על אמת. או עד שיוכח אחרת. וכשתומכי נתניהו מסתכלים על אנשי הציונות הדתית אומרים: כן, מותר להיות ימני ואפילו קיצוני ועדיין לחשוב שביבי צריך ללכת הביתה.

והעובדה הזו, שיש ציבור שאשכרה דבק בערכיו בלי שטיקים ובלי טריקים, מחרפנת "חלק" מהצייצנים.