בן ישראל, ששירת שרות מלא בצה"ל, השתתף בכנסים בינלאומיים כ'שגריר' מהצד הישראלי ולמד ממשל ודיפלומטיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא התנדב למען המדינה כדי להתמודד מול ב-BDS, ופשוט מסרב לקבל את העובדה שזה היחס לו זוכה קהילה כה מסורה. "מאז עלייתנו לארץ חיפשנו רק לתרום ככל שיכלנו לפיתוח המדינה, ביקשנו להשתלב בחברה", כותב אשריאל בפוסט, "קיבלתי חיבוק אוהב מה'עם', אבל הממסד ומוסדות המדינה תמיד בזו לנו".

תת הקבוצה של העבריים מדימונה נוסדה ב-1966 בארה"ב. שנה לאחר מכן המאמינים התיישבו בליבריה והחלו להגר לישראל ב-1969. חלקם הגדול הגיעו ארצה ללא תיקום והשלטונות בישראל העניקו להם אשרות זמניות כשמשרד הקליטה מסר לידיהם מספר דירות בדימונה שהוקצו לעולים חדשים. גורמים במוסדות המדינה היו בטוחים שבני הקהילה יתגיירו אבל הם לא עשו כן, אלא נותרו דבקים באמונתם והם מקיימים את מצוות התורה והברית החדשה בלי לראות עצמם יהודים או נוצרים. ישנו חלק מבני הקהילה שדווקא כן רואה עצמם כיהודים, ובכל מקרה גם הם אינם מוכרים כיהודים על פי היהדות וההלכה.

בעבר היו תקופות בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-2000 שעלה החשש בקהילה מפני גירוש מישראל. משרד הפנים הפסיק להאריך את אשרות השהיה של חברי הקבוצה, אך אלה שאשרת השהיה שלהם פגה נותרו בארץ מבלי שננקטו נגדם הליכים.

אשריאל טוען בפוסט ש"במקום להסדיר את מעמד הקהילה אחרי 53 שנה משרד הפנים קבע כי מקומנו לא בארץ ומבקש שבתוך 60 יום חברי הקהילה יעזבו את הארץ". הוא מסכם: "לאן שלא יגרשו אותי תמיד אהיה יהודי, עברי, ישראלי גאה כי את מי שאני משרד הפנים לעולם לא יוכל למחוק".

במשרד הפנים מסבירים כי העומדים בפני גירוש אינם חלק מהקהילה של העבריים מדימונה, וזאת לפי הגדרת ראשי הקהילה. לעומת זאת, מעמד חברי הקהילה, המונה כ-1,200 איש, הוסדר לפני שנים רבות. "בני קהילת העבריים מדימונה קיבלו מעמד קבע בישראל מטעמים הומניטריים לפני כ-17 שנה בעקבות החלטת שר הפנים דאז, ושלא במסגרת חוק זה או אחר", נמסר בתגובה לדברים, "בעת קבלת ההחלטה ותחילת הסדרת מעמדם בישראל,  גובשה רשימה של חברי הקהילה ביחד עם ראשיה, ומי שנכלל בה בעת הסדרת המעמד אכן הפך לתושב קבע. פניות שנעשו שנים רבות לאחר מכן, נבחנו ונבחנות לגופו של עניין ומי שהתבקש לצאת למעשה שוהה בישראל באופן לא חוקי שנים רבות. נציין שכותב הפוסט שוהה בישראל במעמד קבע ואינו מועמד כלל לגירוש".