חוזרים להפגין על גשר ההלכה בתל אביב
"מה עמדתכם (העקרונית והתכליתית) לגבי הגשר היום?", סימסה לי חברה אתמול (ש') בצהריים. היא התכוונה כמובן להפגנות של הדגלים השחורים, בהן לקחנו חלק כל השנה האחרונה, ושממשיכות להתקיים, כך מסתבר, בכל רחבי הארץ.
היינו אצל ההורים שלי ביבנה, אחרי (עוד) ארוחה גדולה ממה שתכננתי, מרוחים על הספה. השעה היתה 15:30 ובשביל להגיע בזמן לגשר הביתי (ההלכה בתל אביב) צריך לזוז בקרוב. התלבטות קצרה עם הבנזוג והחלטנו שכן. ברגע הראשון זה נראה לי תלוש, כמעט טיפשי ופתטי. כמו אלה שנשארים עם קישוטי יום ההולדת בביתם, חודשים אחרי שהאירוע עבר. שלא מבינים מתי המסיבה נגמרת. אבל זה לא. כן, קצת מוזר, נכון. אבל אף על פי כן – נוע ננוע.
יאללה ילדים, זזים.
מאז פרוץ המחאה נגד ראש הממשלה נתניהו והשחיתות השלטונית לפני כעשרה חודשים אני לוקחת חלק פעיל בהפגנות: על הגשר, בצומת בשכונה (בימי ההגבלה ל-1,000 מ') ובבלפור. יש ימים שיותר ויש ימים שפחות אבל בגדול – אני בזה.
ואז הגיעו הבחירות והיה נדמה שנגמר. הממשלה האיומה הזו התפרקה, כוחות מימין ומשמאל חברו סביב נרטיב השינוי ואפשר לנוח. לרגע היה נדמה שהקולות, של מאות אלפי המפגינים ברחבי הארץ, הגיעו לאן שהיו צריכים להגיע, ועכשיו ייקחו את זה הלאה אלה שזהו תפקידם. וחדי קרן גם.
אבל בפוליטיקה הישראלית כמו בפוליטיקה הישראלית עד שהמטוס לא נוחת אי אפשר להאמין באמת שהוא המריא. או שהוא קיים בכלל. או במילים פשוטות – אי אפשר להאמין לכלום. וודאי שאי אפשר לסמוך על נבחרינו שיעשו את הדבר הנכון.
אז אנחנו פה להזכיר להם.
להזכיר להם שיש קונים לסחורה טובה יותר.
להזכיר לאלה שנכנסו לפוליטיקה במטרה לעשות טוב, שמאחורי כל האינטרסים הקטנים והשיקולים הטקטיים יש תמונה גדולה. שיש ציבור ויש את טובתו, ולשם כך הם בחרו במקצוע. להזכיר להם שיש אלקטורט לכל הטוב הזה. שיש ציבור גדול שהצביע, מצביע ויצביע למי שייצג יושר והגינות. שלא באמת "כל העם ביבי", שלא כולם סוגדים לאל הקומבינות והתחמנות.
דווקא עכשיו, כשחלקי הפאזל בתזוזה, כשהשחקנים על המגרש הפוליטי עומדים בצומת החלטות, צריך להזכיר להם את כל זה. שיש כמיהה – לנבחרי ציבור הגונים, לשלטון נקי משחיתות, למנהיגות אחרת. שגם אם מסתכלים על הכל מהפריזמה האינטרסנטית – יש בייס אחר. והוא גדול. ששווה להם לזכור את זה.
כל אחד מהמוחים, כל אחד מהצופרים, כל אחד ממוחאי הכפיים אומר – אל תוותרו על הערכים שלכם, אל תוותרו על ניקיון כפיים. לא כולם סוגדים לשוחד מרמה והפרת אמונים. עשו את הדבר הנכון, יש לכם גב.
כשעמדתי שם, על הגשר, עם דגל ביד, הרגשתי את האמביוולנטיות. גם דיברנו על זה בינינו, המפגינים. שיש בזה משהו קצת מביך, כאילו אין לנו משהו יותר טוב לעשות. הצפירות הרבות וקריאות התמיכה הזכירו לנו כמה ערך יש לנוכחות שלנו במרחב הציבורי. כמה ערך יש לקריאה שיוצאת מההפגנות: כן לממשלת שינוי, כן לשינוי.
מהדגלים השחורים מדווחים על התעוררות מחודשת של המחאה ומוסרים שבכל הארץ נרשמה אמש עלייה במספר המפגינים לעומת השבוע שעבר. "יום העצמאות מאחורינו ולפנינו המטרה הגדולה: כן לממשלת שינוי, לא לבחירות חמישיות! כולנו צמאים לשינוי. לחזור לימים שהמחבר גדול מהמפריד והממשלה עובדת למען האזרחים. ועוד דחיפה קטנה ואנחנו שם: ניסיונות הקמת ממשלת ההסתה לא צולחים. זה נאמר כבר בריש גלי. 'השותפים הטבעיים' כבר לא מאמינים שהנאשם יצליח להקים ממשלה והם מתחילים לחשוב על חלופות כדי שלא יאבדו את התקציבים שלהם".
"חובתנו האזרחית", אמרו פעילים במחאה, "להמשיך להפגין ולדרוש ממשלה הגונה שתעבוד למען האזרחים ולא למען השליט העליון. זוהי השעה של ראשי המפלגות שהתחייבו לשינוי ולתקווה לקיים את הבטחתם לבוחר. נתגייס בכל הכוח למען החזון שלשמו יצאנו לדרך – ממשלה נקייה משחיתות שדואגת לאזרחי ישראל".
"התפקיד שלנו עכשיו ברור" אומרים בדגלים השחורים "למנוע את הטריקים, השטיקים והדילים להקמת ממשלת החסינות עם הקיצוניים. אנחנו נמשיך. בגשרים, בצמתים, בבלפור, בקיסריה ובכל מקום שבו נדרש להשפיע".
אז לא, עוד לא הגיע הזמן לקפל את הדגלים.
צריך להמשיך להשמיע קול, את קולנו. גם עכשיו. דווקא עכשיו.
