משפטי

מחופש הביטוי ועד הסירוב לבג"ץ: פסקי הדין ששינו את ישראל

כס המשפט כס המשפט

מערכת המשפט נמצאת תחת מתקפה בשנים האחרונות. רוב חיצי הביקורת מופנים אל בית המשפט העליון בכלל ואל בג"ץ בפרט בטענה כי האחרון מתערב יתר על המידה בעבודת הכנסת ופוסל חוקים שהועברו בקולם של רוב נבחרי הציבור.

מעבר לוויכוחים פוליטיים, בית המשפט העליון חתום על פסקי הדין ששינו את פניה של ישראל והפכו את החברה הישראלית למה שהיא היום. יום העצמאות הוא זמן מצוין לחזור אל פסקי הדין האלה ולתהות בקול רם מה היה קורה אילו הם לא ניתנו.

  1. חופש הביטוי – בג"צ 73/53 – חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים  

בשנת 1953 פרסם העיתון "קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית בישראל, כי ממשלת ישראל  מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". הסיבה לפרסום הייתה ידיעה כוזבת ב"הארץ" לפיה הממשלה מתכוונת לסייע לצבא ארה"ב במלחמת קוריאה ולהעמיד לרשותה חיילים משורות צה"ל.

שר הפנים, ישראל רוקח, פחות התחבר לטקסט והחליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, זאת תוך כדי שהוא עושה שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור".

העיתון לא אמר נואש והגיש עתירה לבג"ץ בטענה שהחלטת שר הפנים מהווה פגיעה בחופש הביטוי, והשופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה. מאחר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק רק בשנת 1992, אגרנט התבסס על מגילת העצמאות וקבע כי חופש הביטוי היא זכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, עוד נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו חופש הביטוי ייסוג רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה .הקביעה הזאת שרטטה את המשך הדרך לשופטי בג"ץ ולפסקי הדין שיבואו לאחר מכן בדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים נוגדים.

  1. עיקרון השוויון בג"ץ 87/953 פורז נ' מועצת עיריית ת"א

בשנת 1988, ארבע שנים לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עתר חבר הכנסת אברהם פורז (שינוי) לבג"ץ נגד החלטת מועצת העיר תל-אביב-יפו שלא לכלול נשים בין נציגי המועצה באסיפה הבוחרת את רב העיר. בית המשפט סבר כי שיקולי העירייה לצעד זה היו שיקולים ענייניים, אך החליט בכל זאת לפסול את ההחלטה בשל התעלמותה מעקרון השוויון, שהינו שיקול רלוונטי להפעלת הסמכות של העירייה. נקבע כי עקרון השוויון נובע הן מן החוק המסמיך והן משיקולים כלליים הנובעים מהשיטה המשפטית הנוהגת בישראל ונובעים מערכי היסוד ועקרונות היסוד של השיטה.

פסק הדין הזה נחשב לנקודת המפנה בפסיקות בתי המשפט בכל הנוגע לעיקרון השוויון, שכן מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד לימנו אנו אין חוק שמסדיר באופן כללי את עיקרון השוויון והעיקרון נקבע רק בעקבות פסיקות בג"ץ בנושא. דרך אגב הרב שנבחר בסוף הוא הרב ישראל מאיר לאו.

  1. שמירה על הצביון היהודי – בג"ץ 130/66 שגב נ. בית הדין הרבני האזורי צפת

בניגוד לרשום שמתקבל לפיו בג"ץ נלחם בערכים דתיים ומקדם רק ערכים ליברליים, בדיקה עובדתית של הנושא מעלה תמונה אחרת לחלוטין. כך למשל, בשנת 1967 דחה בג"ץ עתירה שהגיש אדם נגד בתי הדין הרבניים בבקשה שבג"ץ יכיר בנישואין אזרחיים. מאז ועד היום בג"ץ לא מתערב בסוגיה אך הקביעה ששומרת על הזהות היהודית מול הדמוקרטית לפחות בנושא הזה נקבע בבג"ץ שגב:

"המושג של "פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי" כמושג המצדיק את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ובפסק-דין של בתי-הדין הדתיים או בהכרעותיהם של טריבונלים אחרים, בעלי סמכות שיפוטית מוגבלת, משמעו אך רק "פגיעה בעקרונות יסוד של דיון צודק" להבדיל ממה שנראה "כבלתי צודק בעצם הפסק גופו". עיקרי הצדק הטבעי לא נפגעו, אלא אם נפגמו כללי הנוהל היסודיים".

  1. ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי

התאריך 9.11.95 לא אומר הרבה לרוב הישראלים מלבד העובדה שמדובר בחמישה ימים לאחר רצח רה"מ יצחק רבין. עם זאת, מדובר באחד הימים ההיסטוריים של מדינת ישראל, ביום הזה ניתן פסק הדין בנושא "בנק מזרחי". פסק הדין קבע כי חוקי היסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו מהווים "חוליה" בחוקה הישראלית ודרכם בית המשפט העליון יכול לפסול חוקים שאינם עומדים בדרישות חוקי היסוד. המעניין הוא שפסק הדין ניתן במסגרת ערעור אזרחי שהוגש לבית המשפט העליון ולא במסגרת עתירה לבג"ץ.

העיתונות הישראלית לא עסקה ממש בפסק הדין והייתה עסוקה בסיקור הרצח אך פסק הדין הזה שינה את מפת המשפט והחברה הישראלית ומאז ועד פרסומו ביטל בג"ץ סה"כ 20 חוקים.

 

  1. בג"ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואחרים נ' יושב ראש הכנסת ואחרים

בעיצומו של משבר הקורונה ולאחר מערכת בחירות שלישית ברצף אי שם במרץ 2020, סירב יו"ר הכנסת דאז, ח"כ יולי אדלשטיין (הליכוד) לכנס את המליאה שתבחר יו"ר אחר תחתיו.

בג"ץ פסק כי על אדלשטיין מוטלת חובה לכנס את המליאה אך האחרון החליט להתפטר במחאה ונעל את המליאה ובכך לא ציית לפסק הדין של בג"ץ. בעקבות כך קבעו שופטי בג"ץ, ברשות הנשיאה אסתר חיות, כי עמיר פרץ, ותיק חברי הכנסת יכנס את המליאה כדי שזו תבחר יו"ר אחר. מי שנבחר לבסוף הוא בני גנץ (כחול לבן). האירוניה היא שחברי הכנסת שהצטרפו לעתירה רצו שאלדשטיין יזוז הצידה על מנת לסכל את הקמתה של ממשלת אחדות ואילו לאחר שפסק הדין ניתן, כחול לבן וגנץ חתכו חזק לתוך ממשלת אחדות עם הליכוד ונתניהו, כך שכל הדרמה הזאת הייתה יכולה להיחסך באמצעות ההליך הפוליטי

השאלה שמתבקשת לאחר הסקירה הקצרה הזאת היא באיזה מדינה היינו חיים בלי פסקי הדין האלה? האם הפגיעה בשוויון או אפילו דריסת הזהות היהודית, כל שכן, יו"ר כנסת שלא מציית לפסקי דין היו הופכים את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו? אשאיר לכם לענות על השאלה הזאת לבד.

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות