תחילתו של הסיפור הכאוב והדי משונה בשנת 2017 אז פרסמה הרשות לניצולי שואה במשרד האוצר, מכרז להענקת טיפולים פסיכולוגיים לניצולי שואה. מכון שי הפסיד במכרז ואילו אחרים זכו.

במכון עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד ההפסד במכרז, אך עתירתם נדחתה. גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ידי המכון לא צלח, אך לפחות שם הושגה הסכמה לפיה ניצול שואה שמטופל במכון וירצה להמשיך לקבל טיפול על ידי המטפלים של מכון שי, יוכל לעשות כך ובמקרה זה תעביר המדינה לאותו מטופל תשלום ישיר למימון המשך הטיפול אצל המטפל הקיים. התשלום יועבר מול הצגת חשבונית. בעקבות קביעת העליון ביקשו 148 מטופלים ניצולי שואה להמשיך את הטיפול במכון שי, אלא שכאן העסק התחיל להסתבך.

במכון טענו כי הרשות לא מכבדת את קביעת העליון בנושא המשך הטיפול וכי היא מערימה קשיים על ניצולי השואה שרוצים להמשיך את הטיפול אצל אותו המטפל. במכון הסבירו כי הרשות גיבשה כלל לפיו אם המטופל יבקש לקבל טיפול מאחד הספקים שזכו במכרז הרי שלא יהיה חייב לשלם דבר, והרשות והספק יתחשבנו ביניהם ישירות. לעומת זאת, אם יבחר המטופל לקבל טיפול אצל אחד המטפלים במכון שי הרי שהוא יצטרך לשלם מכיסו ולקבל החזר לאחר מכן, כנגד הצגת חשבונית או קבלה מהמטפל עצמו, דבר שפגע מאד בחלק מניצולי השואה וסיבך אותם מבחינה בירוקרטית.

במכון טענו כי בלית ברירה הם שחררו את המטפלים מהחוזה שלהם עם המכון כדי לאפשר להם להמשיך ולטפל במטופלים באופן שהרשות הכתיבה, וזאת כדי לא לגרום לנזק למטופלים. בעקבות זאת עברו רוב המטפלים, שפעלו באמצעות המכון, יחד עם מטופליהם, לפעול באמצעות הספקים שזכו במכרז.

במכון הוסיפו וטענו כי כתוצאה מכך חלק מהמטופלים נותר ללא כל טיפול, והכול כתוצאה מהמדיניות של הרשות, וסירובה לפעול בהתאם להוראת המעבר שבפסק דינו של בית המשפט העליון.

מנגד, ברשות לניצולי שואה טענו כי מעולם לא אמרו שלא יכבדו חשבוניות שיצאו על ידי מכון שי, וכי לא ברור מדוע במכון טענו כך.

ומדוע התביעה נדחתה? משום שבמכון, כך לפי פסק הדין, לא עשו בירור מול הרשות לניצולי שואה האם חשבונית שתודפס על ידי המכון ולא על ידי המטפל תכובד על ידי המדינה.

מדוע לא עשו את הבירור? בשל היחסים הקשים בין המכון לבין הרשות לניצולי שואה. יהודים הושיעו.