נתניהו והשותפים החרדים, ארכיון
לפעמים נראה שלראשי המפלגות החרדיות יש חוש שישי כאשר עליהם לזהות במי לתמוך לראשות הממשלה על מנת לשמור על מקומן בתוך הקואליציה. ש"ס נמצאת במשך כמעט 30 שנים בקואליציות שונות ויהדות התורה זכתה למעמד דומה עם חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2009. ליצמן, גפני ודרעי נודעים בתמיכתם הבלתי מתפשרת בנתניהו – בין אם באמירות, קמפיינים, שלטי חוצות או אפילו בהסכמי נאמנות, חבריו הטובים ביותר של ראש הממשלה הם החרדים.
הבעיה של נתניהו היא שהם חברים בערבון מוגבל. ש"ס ויהדות התורה רואות, או לפחות ראו, בנתניהו איש בלתי מנוצח שאם יתמכו בו ולא יאתגרו אותו או ישמיעו קולות של חבירה לאדם אחר, יוכלו להחזיק את המושב הכה-חשוב בקואליציה. הרי למפלגות אלו אין שום אופק באופוזיציה, ועיקר תפקידן הוא לשרת את בוחריהן דרך השגת תקציבים לציבור החרדי ומניעת שינויים משמעותיים באורח חייהם, כמו גיוסם לצה"ל לדוגמה. השאלה היא, מה קורה עכשיו, כאשר ליצמן ודרעי מזהים את החריקות בסביבתו של נתניהו?
לאחר הבחירות האחרונות החרדים התאגדו לבלוק אחד יחד עם נתניהו וסירבו בכל מחיר לשבת בממשלה תחת כל אדם אחר. נתניהו גמל להם טובה וסירב לפרק את אותו הבלוק, אך בסופו של יום שילם מחיר מכיוון שהוקמה ממשלה שבה רק מחצית מן השרים הם שלו, ועל כן על חשבון המכסה שלו חזרו ליצמן ודרעי לכיסאותיהם. כבר אז החלו החריקות, כאשר החרדים גילו שקשה להם מאוד לקדם את הרצונות שלהם (למשל להשאיר את החינוך פתוח בערים אדומות) בממשלה פריטטית, והשיא הגיע באי העברת התקציב, דבר שכמובן משאיר מוסדות ואנשים רבים בתוך המגזר החרדי חשופים ופגועים.
לכן החרדים מתחילים לקרוץ, ונתניהו צריך לחשוש. במקום שבראש מחנה האופוזיציה יעמוד אדם ליברלי שחרט על דגלו, בין היתר, לקדם נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, עומדים בה כעת אנשים כמו סער ובנט שקשריהם עם המפלגות החרדיות טובים מאוד, והם לא נתפסים כזרים וחילונים קיצוניים בעיניהם. כאשר ח"כ מאיר פרוש נשאל על כך, הוא אמר "ממתי גדעון סער היה פסול אצלנו?", וכאשר הועלה מצב שבו נתניהו לא יכול להקים ממשלה, הוא ענה תשובה שעשויה לסמל נתיב עתידי: "מה, אם ביבי לא יכול להרכיב ממשלה אנחנו נלך לאבדון?".
אפילו משה גפני, ראש מפלגת יהדות התורה מתחיל להשמיע קולות של התלבטות: "אנחנו לא סגורים עם אף אחד, גם לא עם נתניהו", והוסיף כי אם לפיד ישנה חלק מדעותיו הם יוכלו ללכת עמו. לפיד עצמו אמר שהוא מוכן לשבת עם כולם, כולל החרדים, וכי הוא סיים את החרמות.
הקורא את הכתוב פה עלול להתבלבל קצת, לאור העובדה שראשי המפלגות החרדיות חתמו לפני מספר ימים על "הסכם נאמנות" חדש עם נתניהו, אך הסכם זה לא יכול להיחשב מחייב או בעל משמעות כלשהי, משתי סיבות. האחת, היא שההבטחות של ח"כים כמו דרעי אינן משהו ששווה לכתוב עליו הביתה, רק תשאלו את בני גנץ. השנייה, היא שהניסוח של ההסכם שונה בתכלית מהסכם הנאמנות הקודם, שכן אז הייתה התחייבות מפורשת לא לשבת בשום ממשלה שלא תוקם על ידי ח"כ בנימין נתניהו. כעת לעומת זאת, מדובר על התחייבות להקים "ממשלה משותפת" והצהרה שהצבעה לכל מפלגה אחרת תביא לממשלת שמאל בראשות לפיד. מדובר בנוסח מעורפל לכל הפחות, שכן אני יכול לחשוב על אינספור דרכים שונות לפרש את המסמך הזה.
אם לאחר הבחירות יתברר שלגוש של מפלגות הימין שלא פוסלות את נתניהו יש 61 מנדטים או יותר, כל מה שנכתב פה יהיה כנראה לא יותר מאוסף של סתם מילים שפורסמו באינטרנט. אך מה יקרה אם נתניהו ייכשל בפעם הרביעית בהשגת הניצחון והרוב הנכסף, והרעיון של בנט, או בסבירות גדולה הרבה יותר סער כראש ממשלה יהפוך לאמיתי מאי פעם? במצב כזה, במקום לרוץ ולנסות להקים ממשלה שתשתרע ממרצ דרך העבודה ועד ימינה, אולי המתמטיקה תהפוך פשוטה יותר בעזרת החרדים, ואולי אפילו לאחר הקמת ממשלה חלופית הם יחליטו להצטרף. בכל מקרה, ההיסטוריה מלמדת אותנו כלל חשוב מאוד – החרדים לעולם לא נשארים על ספינה שטובעת.
