כללי

המחלקה להסתרת עבריינים: צווי איסור הפרסום של מח"ש

הדלקת נרות מחוץ לביתה של דיאנה רז ז"ל הדלקת נרות מחוץ לביתה של דיאנה רז ז"ל

שוטר בן 33, מאבטח לשעבר, ירה למוות באשתו דיאנה רז בביתם ביישוב נעלה בזמן שארבעת ילדיהם היו בקומה העליונה של הבית. בחודשים הקרובים נשמע עוד על הרצח המזעזע הזה, אבל מה חלקן של משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים בטרגדיה הזאת ובמניעת הטרגדיה הבאה? אם לשפוט לפי הצעדים הראשונים שעשו אחרי הרצח, או לפי האחריות שהן לוקחות – קשה לומר שאפשר להתעודד.

לדוגמה, אחד הצעדים הראשונים שעשתה מח"ש במסגרת החקירה ובמקביל לבקשת הארכת המעצר של הרוצח (שכבר הודה ושחזר אבל עדיין לא הורשע) היה לבקש צו איסור פרסום על שמו. למה? מה למען השם עבר בראש של בכירי המחלקה או של עורכי הדין שלה? מילא איפול על פרטי החקירה, אבל מאיפה צץ ההרגל המגונה הזה, בכסות של כאילו "עניינים חסויים", שבגינו הם מבקשים איסור פרסום על שמות החשודים גם, במיוחד, כשמדובר בשוטרים.

האמת היא שזה לא מפתיע. המשטרה ומח"ש הפכו את זה להרגל. זה לא משנה מה עשה השוטר, לא משנה במה הוא חשוד, המערכת תבקש את אי חשיפת שמו בשלב הראשון. מילא כשמדובר באזרח פשוט, שפועל באופן עצמאי כדי למנוע את חשיפת שמו, אבל כאן מדובר בנציג החוק, באדם שאמור להוות דוגמה ובגוף שאמור להגן קודם כל עלינו ורק אחר כך על עצמו על האינטרסים שלו ועל עובדיו.

ראו למשל את מקרה הירי למוות בסלומון טקה, לפני כמעט שנתיים בקריית חיים שבחיפה. בפברואר 2020 נפתח משפטו של קצין המשטרה שירה בצעיר, אך שמו וזהותו לא ידועים לציבור עד עצם היום הזה, למרות עשרות הפרות ברשתות החברתיות. גם אם יתברר בסופו של משפט שהשוטר פעל באופן סביר, מה מונע היום לפרסם את שמו? הרי הן מח"ש והן הפרקליטות החליטו כי יש די ראיות להעמידו לדין אז המינימום הוא שקיפות. אף נאשם אחר בפלילים לא היה זוכה לתנאים כאלו, אבל כנראה שככה זה כשאתה גם מחזיק בחומרים חסויים וגם מקיים יחסי עבודה קבועים והדוקים עם הגוף (משטרה) שממנו מגיע הנאשם. הטענה המרכזית של מח"ש בבקשה לאיסור השם הייתה הסיכון שבו הוא נמצא לאור התסיסה בקהילה האתיופית לאחר הירי הקטלני – אבל האם גם חודשים רבים לאחר מכן, כשהסערה שככה, יש עדיין סיבה לאי חשיפת שמו?

אפילו יותר מזה, המשטרה כה נחושה להגן על היורה עד כדי כך שתגובה על פוסט של חברת מועצת עיריית חיפה (וכיום גם מועמדת ברשימת מפלגת העבודה לכנסת), נעמה לזימי, שהתייחסה למקרה, הביאה לחקירת משטרה בנושא, והיא אפילו זומנה לצורך כך לתחנה בעיר.

והם הרי לא לבד. גם השוטר ששבר את רגלו של ג'עפר פרח ממרכז מוסאוא נהנה מהגנת צו איסור פרסום שהוצא ביוזמת גורמי החקירה, למרות ששבר את רגלו של פרח בעודו נתון במעצר. עד כדי כך הקפידה המערכת להסתיר את שמו של ליאור חתם, השוטר שעמד לדין באשמת תקיפתו של פרח ועוד כמה עצירים בתחנת המשטרה בחיפה, ששמו הותר לפרסום רק שנה אחרי התקיפה – בין השאר בגלל סחבת בחקירה למרות עדויות רבות שנאספו נגד חתם.

ובחזרה לטרגדיה ולזוועה ביישוב נעלה. אם חושבים על סרטון תדמית לרשויות האכיפה במדינה, כנראה שהתסריט שנוצר כאן הוא אנטיתזה מוחלטת שכוללת את כל הדברים שהמשטרה ומח"ש היו שמחות שלא היו מוזכרים בהקשר אליהן: אלימות בתוך המשפחה, אלימות נגד נשים, רצח, בקשה לא לפרסם את שמו של החשוד ברצח ולבסוף גם גילוי כי ההודעה שלה שלא ביקשה להטיל איסור פרסום היא למעשה שקרית.

מודל לחיקוי. ללא ספק.

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות