נתניהו
דמיינו שמישהו בא אליכם ושופך עליכם כוס קפה. כשאתם יוצאים מההלם הראשוני, ומתרעמים או מגיבים בזעם, הוא מכחיש שעשה את זה. והרי אתם ראיתם, וזה שרף, והחולצה שלכם רטובה ומוכתמת. רואים את זה בעיניים.
אבל הוא עומד מולכם ואומר: "אני לא מבין על מדובר. אין על החולצה שלך שום קפה".
אתם מסתכלים על החולצה, מסתכלים עליו, מסתכלים שוב על החולצה ומתחילים לחשוב שמישהו מכם לא בסדר.
אולי זה אתם…?
אז נתניהו.
קוראים לזה גָזְלַייטִינג, וזה סוג של התעללות רגשית. אלה הכחשות מתמשכות של עובדה, שגורמות לקורבן לחרדה ובלבול, וממש מביאות לכך שהוא מתחיל לפקפק ביכולת שלו-עצמו לבטוח בזיכרון שלו ובהבנתו את המציאות. אנשים, על פי ההגדרה של המונח, נוקטים בסוג כזה של התעללות, במודע או לא במודע, בשילוב עם מגוון טקטיקות מניפולטיביות אחרות, כדי להדוף ביקורת, או להישאר בהכחשה של המעשים שלהם.
אז נתניהו.
ראיתם אותו השבוע, שוב, ואפשר להשתגע. עומד ראש ממשלה במסיבת עיתונאים ופשוט משקר. עומד ואומר, בלי להניד עפעף, דברים, שכל מי שמצוי בפרטים, אפילו קצת, יודע שחלקם פשוט לא נכונים. וזה עובר. התרגלנו. כולם מסתובבים עם הבדיחה הזאת של "תיראו מופתעים", והרשתות מלאות בתגובות תבוסתניות בנוסח – הייתי מופתע אם זה היה אחרת או לא באמת ציפית שהוא יגיד אמת.
ראש ממשלה חותם על הסכם, ולכולם זה ברור מאליו שאין שום סיכוי שההסכם הזה יקוים. אלו שחושבים שכן, שאומרים "אבל הוא חתם על הסכם, גם לו יש גבולות", מואשמים במקרה הטוב בתמימות. ואליהם בסוף באים בטענות. מי שחשב, למשל, שבני גנץ יהיה באמת ראש ממשלה ושהרוטציה תתקיים, רק בגלל שזה מה שהובטח, סוכם ונחתם, יצא נאיבי, שלא לומר טיפש.
והשקר נמשך. ונתניהו מכחיש שהפר את ההסכם. הוא, כך הוא טוען בלי למצמץ, "בכלל הסכים לרוטציה!" – ואתם מרגישים שממש דופקים לכם את המוח וכבר איבדתם לגמרי אחיזה במציאות.
מה באמת קרה כאן בכלל?
כולם יודעים לדקלם את משל העקרב או הנחש, שלא יכולים לשנות את טבעם גם אם הם מבטיחים שישתנו, ואז אומרים שטיפש מי שמאמין לאותו עקרב או נחש. ולמרות זה, איכשהו, מחליקה לה בגרון, כמעט מובנת מאליה, העובדה שראש הממשלה שלנו נמשל לעקרב או לנחש. אני יכולה לחשוב על כמה חיות אחרות שהייתי מעדיפה שיהיו דימוי לראש הממשלה שלי ושל המדינה שלי. חברת המופת, האור לגויים, עם הבחירה.
אנחנו השתגענו?
מתי זה קרה שהתרגלנו לקבל את זה? מתי ואיך הסכמנו לחוזה העקום הזה בינינו לבין נבחרי הציבור שלנו? לזה שכל מילה שיוצאת מהפה של ראש הממשלה או מי מטעמו – היא בערבון מוגבל מאוד? שהמילה של ראש הממשלה לא מחויבות למציאות או לאמת, ובמקרה הטוב היא אולי נכונה בחלקה, ובעצם סביר שגם זה לא, וככה זה?
אנחנו מתייחסים לזה כאילו זו איזו גזרת גורל, או כוח טבע, או אקסיומה של פוליטיקאים. אנחנו מתמרמרים, אנחנו כועסים אבל בשורה התחתונה – אנחנו מקבלים את זה. תיראו מופתעים, אומרים לנו בפעם המי יודע כמה. הרי לא באמת ציפיתם ליותר.
אז אני כן מצפה, ואני גם נאבקת על זכותי לצפות. אני מסרבת להיכנע לציניות הזו שבה להאמין למילה, להבטחה, לחוזה – זה פשע גדול יותר מהשקר עצמו. שלהאמין זו נאיביות או חולשה. שהאמת היא לטיפשים.
אז אפשר בבקשה להעלות בחזרה את הסטנדרטים ולצפות ליותר?
