העלילה לוקחת השראה מהסיפור הבלתי נתפס של קבוצת רוגבי של סטודנטים שהתרסקה בהרי האנדים בארגנטינה באוקטובר 1972. הנורא מכל היה שמי ששרד את הטיסה ההיא נאלץ לאכול את חבריו, אלו שמצאו את מותם בהתרסקות, בכדי לשרוד את 72 הימים שלקחו עד לחילוץ. כששבו, השורדים הסתירו את רוב הפרטים מהימים הנוראיים בהרים וסיפרו בעיקר ששרדו בזכות אכילת צמחים וחיות שצדו, אך במהרה השמועה על הקניבליזם התפשטה.

"הצהובות" הולכת על אותו קו עלילתי שלכאורה ידוע מראש, אך מצליחה במשך פרקים ארוכים ליצור תחושה שהנורא מכול טרם נחשף. הקפיצה בזמן מראה שמתוך כל מי ששהה במקום ההתרסקות, רק ארבעה באמת שרדו – מה שמסקרן עוד יותר כאשר חוזרים אחורה ורואים את האינטריגות בין השורדים. ההצלחה לייצר מתח גם סביב דמויות שאנחנו יודעים מהרגע הראשון שלא שרדו, הוא מרתק במיוחד.

אבל עיקר הקסם שייך לשחקניות הוותיקות שמגלמות את השורדות, ביניהן כמובן גולת הכותרת: כריסטינה ריצ'י ("משפחת אדמס") וג'ולייט לואיס ("רוצחים מלידה") ששבו מהניינטיז הישר לסדרה החדשה ומלאני לינסקי ("שני גברים וחצי") שמצליחה לספק רגעים קומיים בתוך כל הכאוס שהדמות שלה עוברת. לואיס וריצ'י הן דוגמא מעולה לשחקניות שמתאימות בול בדיוק בדמות אחת. שתיהן אומנם חזרו לא אחת למסך גם בשנים האחרונות, אבל תמיד נשארו זכורות בתודעה בטייפקאסט שנכתב להן בלהיטי הניינטיז בהן שיחקו. לכן "הצהובות" יושבת כמו כפפה ליד של שתיהן, ששבו לתפקידים המרכזיים שלהן – לואיס לתפקיד הנרקומנית המתוסבכת וריצ'י לתפקיד הילדה ממשפחת אדמס – קטנה ושברירית למראית עין, אבל אפלה ומפחידה עד אימה.