העונה הזו הייתה בסימן – איך אפשר בלי נתניהו? אחרי אינספור עונות שהוקדשו למגלומניה של האיש, היה קשה לדמיין מצב שבו לא נראה אותו בפאנל. הפלא ופלא, המערכון הראשון הוקדש כולו לקואליציה וזה היה מצחיק לא פחות – אם לא יותר אפילו. חוסר האונים של נפתול אל מול העם שמסרב לקבל אותו, איילת שמרגישה שנכלאה לכיתה של החנונים וקורצת למלך של השכבה (שהוא קצת דוש, אבל אין מה לעשות – הוא הכי פופולארי), וכמובן כוכבת השבוע עידית סילמאן והתקיפה במודיעין. החיבור למשחקי הדיונון היה מתבקש והמכלול יצא נהדר.

בואו נדבר על החיקוי של גלית דיסטל אטבריאן. הח"כ הטרייה יחסית ללא ספק מצליחה לעלות על העצבים העדינים של רבים וטובים. אבל יש משהו בחיקוי שלה שצורם לי. מירי רגב של יובל סמו היא פשוט פרח עדין לעומת החיקוי שעושה תום יער. קשה לא להרגיש שהחיקוי הזה טעון בגועל ושנאה לדמות של אטבריאן וזה לרגעים לא נעים לצפייה. אולי אלה ההורמונים של יער ההריונית שמשתלטים על יכולות המשחק שלה, אבל לצרוח כמו בהמה ולעשות עיוותים בפנים לא הופך חיקוי לטוב. שוב, ללא ספק אטבריאן מספקת פניני חוכמה לא מעטים. אגדיל ואומר שההערצה העיוורת שלה לנתניהו לעתים מוציאה מהדעת, אבל האם היא הדמות הכי איומה ששיש כיום במערכת הפוליטית? לא בטוחה.