המתמודד השני שר את "עץ ירוק מפלסטיק" האלמותי של מרגול, שיושבת לצד ברזילי. ילד חמוד עם סיפור של "אני נראה ערס אבל בעצם אני גאון". שר בצורה הכי גנרית והשופטים שלולית. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי שכנראה הסטנדרטים באמת ירדו, ולא בכדי – אחרי מיליארד תכניות מוזיקה כנראה כבר קשה לגלות משהו שלא הגיע עד כה. אבל אז, הו אז, הגיע מיכאל בן דוד, המתמודד השלישי, שגרם לי להבין שאל ייאוש, אולי באמת יש עוד הרבה מוכשרים ומוכשרות לגלות.

אחריו עלתה המתמודדת הרביעית, עם סיפור על אנורקסיה, שגם היא כמובן הזכירה לנטע ברזילי את עצמה: "יש לה קטנות כמו שלי". בכלל מסתבר שמבחינת ברזילי כל העולם סובב סביבה. בגדול? קשה להאשים אותה. היא הביאה לנו את האירוויזיון אחרי 20 שנות גלות, היא הרשימה רבים וטובים ברחבי העולם, וגם היה נראה שיש לה קרקע יציבה תחת רגליה. אבל מסתבר שלא. מדובר בבחורה מגלומנית, שאולי אנחנו אשמים ביצירת המפלצת שהיא הפכה להיות, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש מפלצת והיא מתישה עד אימה.

לתוכנית לא צריך היה לקרוא אקס פקטור לאירוויזיון, אלא אקס פקטור לנטע ברזילי המלכה. היא תגיד למתמודד ששר מדהים שהאנגלית שלו היא לא נשמעת טוב כמו שלה, היא תגיד למתמודדת שיש לה מניירות כמעט כמו שלה בגיל 20 והיא צריכה להתבגר כדי להגיע להיות נטע ברזילי של היום (מי אמר שזו השאיפה שלה בכלל?), והיא גם תבקר שופטים אחרים שאין להם מושג.

אבל חוץ מנטע ברזילי – הכל מעולה. אחלה שופטים, מסיקה הגיעה רגועה ועניינית. מרגול היא ללא ספק ה-שופטת של כל השנים, ורן דנקר מפתיע לטובה. יותר מהכל סוף סוף הגיעה תוכנית מוזיקלית שנותנת מקום למתמודדים יותר מלשופטים ולמנחים. לעומת תכנית המיון הקודמת לאירוויזיון, "הכוכב הבא" שעסקה בעיקר בשיחות בין השופטים לאסי ורותם ומדי פעם מתמודדים שעושים אתנחתא מוזיקלית – פה כבר בשתי דקות לשידור הגיעה המתמודדת הראשונה, בלי בלבולי שכל של מי הם השופטים ומה עברם. וזה כיף.