דיגיטל, טורים אישיים

לא נושם: צבי אשכנזי נוגה מול השקיעה

צבי שקיעה לא קונה את הפייק

צויץ כבר הכל?


מילים ולחן: ארקדי דוכין

גרסא חדשה: צבי אשכנזי

 

נאמר כבר הכל

אין לי מה לצייץ יותר

פשוט לא יכול

הפיד כה ארוך והמיצוי

לא תדעי לעולם

מי אני בעצם

לא תרגישי דבר

תשכחי את היוזר

שאהבת.

כי הזמן הולך ותם

לא ממשיך הלאה אז לא נרדם

לא מתרשם ולא קונה את הפייק

שלך.

 

סיון חילאי, כתבת לענייני פנים של YNET וידיעות אחרונות ומגישת פודקאסט האקטואליה היומי "הכותרת".

איך הגעתי לתחום.
‏בתיכון בבית ספר גליל מערבי בצפון, ליד קיבוץ כברי, למדתי במגמת תקשורת. היינו מצלמים שם סרטים, כתבות, מקליטים לרדיו, עורכים וידאו – כבר שם הבנתי שזה העולם שלי, שאני טובה בזה ואוהבת את זה. האסימון נפל בגיל 17 ועד היום מאוד ברור לי שנולדתי למקצוע הזה ובחרתי בו כדי לעשות עם הכוח הזה דברים טובים. בשירות הצבאי ידעתי שאני רוצה לתרום כמה שיותר מעצמי ובחרתי להיות מדריכת חי"ר ולא לבלות במזגן בין משרדי גל"צ. רק אחרי זה הבנתי שהבחירה הזו האריכה לי את הדרך לתפקיד משמעותי בתחום, אבל אני שלמה איתה היום. הדרך הייתה ארוכה, אחרי שסיימתי לטייל עשיתי שלוש שנים תואר בתקשורת בעמק יזרעאל, בשנה השלישית הציעו לנו לעשות סטאז' חיצוני ופשוט הרמתי טלפון לכל עורך אפשרי וביקשתי להגיע להתמחות. בסוף לקחה אותי עדי שוורצמן שערכה אז את מנחם הורוביץ בתכנית חיסכון, נשארתי שם כפול זמן ממה שהייתי צריכה לתואר, וכל זה בלי שמשלמים לי שקל – באתי ללמוד.

 

זה נתן לי את המקפצה גם מבחינה מקצועית וגם הוביל אותי לעבודה הראשונה שלי כתחקירנית בתכנית הבוקר של רשת. משם התגלגלתי לתכניות דוקו בתאגיד ולאחר מכן הייתי שנתיים כתבת בריאות ורווחה בערוץ 20 כשהקימו שם לראשונה את מהדורת החדשות ואז חיפשתי את דרכי חזרה לתקשורת המיינסטרימית והגעתי ל-ynet, שם אני עובדת בשנתיים האחרונות. תחילה שימשתי ככתבת כללית באזור המרכזית וכשפרצה הקורונה שימשתי כתבת בריאות זמנית כי הכתבת שהייתה בתפקיד עזבה ובשנה האחרונה אני כתבת לענייני פנים באתר וגם בידיעות אחרונות. בחודש האחרון התחלתי גם להגיש את פודקאסט "הכותרת", הפודקאסט האקטואלי של ynet בנוסף לאטילה שומפלבי. כיף וטוב לי מאוד.

 

סיון חילאי (צילום: אופיר יצחק)
בלי חדשות בבית. סיון חילאי (צילום: אופיר יצחק)

ערב אידיאלי מבחינתי.

 

‏קודם כל, ערב בלי חדשות. אני מגיעה הביתה ובדרך כלל מעבירה מיד את הטלוויזיה לתכנית או ערוץ אחר, כי במשך כל היום דיווחתי ושמעתי חדשות והדבר האחרון שבא לי זה לשמוע לקט של אירועי היום. אני אוהבת לבלות עם בן זוגי איתמר, או אחותי או חברות, לשתות כוס יין אדום ברחובות תל אביב או אפילו בבית מול איזה סדרה טובה. ואם הצלחתי לעשות את כל זה בלי מיליון הודעות וטלפונים ברקע – אז בכלל טוב.

 

כשאהיה גדולה אהיה…

 

אני מרגישה שבשנים האחרונות הגשמתי הרבה חלומות אבל כמובן שיש עוד וכל הזמן מצטרפים עוד יעדים. תמיד רציתי לעשות סרט דוקומנטרי, זה חלום מאוד גדול שלי אז אני מקווה שיום אחד אזמין את כולכם לפרמיירה מכובדת ליצירה שלי. וגם- חולמת להקים משפחה משלי, התחתנתי לאחרונה ואני מקווה שלצד השאיפות המקצועיות, גם אצליח לשלב חיים אישיים טובים ומאושרים.

 

טיפ ליוצר.ת הדוקו המתחיל.ה מאת שלומי אלדר. יוצר דוקומנטרי, זוכה פרס אופיר פעמיים על סרטיו "חיים יקרים" ו "ארץ זרה". סרטו "להיות ענת קם" משודר ביס

 

אין הילה ביצירה דוקומנטרית. זה הדבר הכי חשוב שצריך לזכור בבואך לעסוק בתחום. קולנוע שאין בו שחקנים, אין כסף ענק של הוליווד והדבר הכי טוב שיכול לקרות בו ולו זה שהתסריט שיש לך בראש יקבל מכה מהחיים. שמשהו לחלוטין בלתי צפוי יקרה. הרגע הכי טוב בדוקו הוא זה שאין בו בוטוקס ופילטרים. ולכן לעשות דוקו זה לטמון את הידיים בחיים עצמם ופשוט לזרום עם הסיטואציה. אם אתם מרגישים שאתם חייבים לשלוט בהתרחשות ובסיפור ולא יכולים לשאת שינויים זה לא בשבילכם. בדוקומנטרי אתם מחויבים למה שקורה מול המצלמה ברגע נתון, לטוב ולרע. כן. גם לרע. צריך לקחת בחשבון שבדוקו מתעסקים בבני אדם ולא בדמויות. את הדמות יצר תסריטאי. את הכוכבים של הקולנוע הדוקומנטרי יצרה המציאות. אם הכוכב מתפרק/מתפרץ/נופל אתם חייבים את הרגע הזה לצופה. עם כל הרצון שלכם להגן על האנשים שבחרו בכם לספר את הסיפור שלהם אתם לא יכולים למחוק או לגנוז מה שלא נעים, וזה מביא אותנו לאחריות. אנשים שמים בידיים שלכם את חייהם, את החלומות והפחדים והבעיות והכאבים שלהם. תהיו מוכנים לכמות האמוציות שהתהליך הזה מביא אתו, אצלם ואצלכם.

 

שלומי אלדר (צילום: באדיבות המצולם)
אי אפשר לחזור לאותו נהר פעמיים, המציגים אינם שחקנים. שלומי אלדר (צילום: באדיבות המצולם)

מה שקורה זה באמת, כאן ועכשיו, אי אפשר פשוט לצעוק "קאט" ולעצור. ולכן צריך להיות עירניים. כי בדוקו אי אפשר לצלם את אותה סצנה שבע עשרה פעמים עד שהיא מדויקת. אפשר לשחזר משפט, שאלות, זה קיים ויש צילומי השלמה וזה בסדר. אבל סיטואציה דוקומנטרית טובה באמת מתרחשת פעם אחת. פספסתם? אי אפשר לחזור לאותו נהר פעמיים, המציגים אינם שחקנים. תהיו סקרנים. תמיד לדעת עוד, לפצח, לחפור. ותהיו חשדנים. יש מצב שמורחים אתכם, שחוששים להגיד הכל, שנבהלו מזה שנתנו הסכמה. ותהיו רגישים. תבינו מי ומה עומד מולכם ברגע נתון. והכי חשוב? תהיו מספרי סיפורים. להיות דוקומנטריסט זה תשוקה ומחויבות לסיפורים שראוי וצריך לספר.

 

מזל טוב ילד.ה

24/10 דן שילון, ציון נאנוס, הני זובידה

25/10 אורן נהרי

26/10 שמעון ארן, רינת גולדברג, הסכם השלום בין ישראל לירדן

28/10 תומר מיכלזון, פניה עוז זלצברג, עוזי דן, שיר אלמליח

וכמה מילות פרידה: תודה לאלכס כץ על התקופה המשותפת.עריכתך עריכתנו.הצלחתך הצלחתנו.

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות