"אובססיבי", "טרחן", "לא מצחיק". לא פעם אני סופג ביקורות בפיד של הטוויטר.
לפעמים נפגע, לפעמים מסכים אבל תמיד מקבל את הלגיטימיות של האחר לבקר.
לצד זה, לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה:
אנשים שברגע שתוקפים את ההתנהלות של קבוצת השייכות שלהם, מאשימים אותך מיד באנטישמיות. שום התייחסות עניינית לטענות, שום דיון ערכי. אנטישמי. לא פחות ולא יותר.
אז אני מודיע חגיגית: שום שיח מבחינתי לא יתקיים עם מי שמוזיל את המשמעות הקשה של המילה ומרשה לעצמו להטיח אותה כאילו כלום.
מאחל לאוהביי וגם לאלו שפחות, לא לדעת אנטישמיות אמיתית מהי לעולם.
אמיר אטינגר, כתב פוליטי אתר סרוגים
-איך הגעתי לתחום
הגעתי לתחום כי חיפשתי משרה בתחום האקטואליה. עשיתי תפקיד של חצי שנה בדיגיטל ומשם הגעתי לסרוגים.
-ערב אידיאלי מבחינתי
ערב אידיאלי אצלי משתנה לפי המצב רוח. בסוף יום עבודה קשה אעדיף לראות סדרה או סרט טוב עם אשתי ולשתות קפה. בסופי שבוע אוהב לצאת עם חברים לשתות בירה טובה.
-כשאהיה גדול אהיה
אני מקווה להיות עיתונאי רציני ומשפיע בגוף תקשורת גדול. ואם לא, אז במשרה משפיעה אחרת במגזר הציבורי או בשדה הפוליטי.
טיפים לכתב.ת המתחיל.ה עם טובי פולק, כותב / עורך / עיתונאי לשעבר (בעיקר במעריב)
בטוחים שאתם רוצים להיות עיתונאים? צבי ביקש ממני טיפים לכתב/ת המתחיל/ה. אז מאיפה לעזאזל מתחילים?
טוב, זה קצת מצחיק, כי זה מחזיר אותי עשרות שנים לאחור. כמה זמן זה כבר – 30 שנה? 35? האמת היא, לא נעים להודות, שזה קרוב ל-40 שנה. בלתי נתפס. בזמנים ההם, תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, לא בדיוק לימדו עיתונות. לא ממש. לא היו בתי ספר לתקשורת וגם לא חוגים מהסוג הזה בפקולטות למדעי החברה. פה ושם היו קורסים פרטיים, מוגבלים. קורס כזה לעיתונות ספורט לקחתי כשהייתי חייל משוחרר וסטודנט צעיר על סף התואר הראשון. להגיד לכם שזה מה שלימד אותי להיות עיתונאי? לא ממש.
אבל הרבה לפני זה, הטיפ העיקרי (סליחה צבי; זה לא אישי, "כסית") שיש לי בשביל כל פרח עיתונות שמשוכנע שהוא הולך להגשים את חלום חייו, הערת אזהרה: תחשוב שוב. כי זה תחום עני, קרתני, קצר-רוח וצר עין, תחום שבו אתה יכול לעבוד הרבה יותר מדי שעות ביום, בשבוע, בחודש – תמורת מעט מדי כסף, אם בכלל. מעטים היום העיתונאים שמסוגלים להתפרנס בכבוד רק מהעבודה הזו וגם המעטים שכן, נהנים מאפס ביטחון תעסוקתי. כי כמוכם, הצעירים שחולמים לכבוש את העולם (או לפחות את עולם העיתונות), יש אלפי אחרים שרק מחכים למעידה הראשונה שלכם בשביל להתיישב לכם על הכיסא (שגם הוא ברוב המקרים שבור, נוטה ליפול, קרוע ומהוה).
לא הייתי אומר את זה לעצמי הצעיר של לפני 30 ו-40 שנה, כי באמת שלא הייתי מעלה על דעתי להעביר את חיי במקצוע אחר. כי אין מקצוע מעניין, מרתק, מגוון וכזה שנוגע בכל תחום בחיינו – כמו מקצוע העיתונות. וכמו שכבר נאמר (זה לא שלי, לא מקורי – שמעתי את זה ומעביר הלאה): מה ההבדל בין מדען לעיתונאי? בין כתב לחוקר? ההבדל העיקרי הוא שמדען או חוקר יודעים המון, לפעמים הכל, על התחום הצר שלהם, וברוב המקרים אין להם שום מושג על כל השאר. ואילו עיתונאי הוא אחד שיודע מעט מאוד, לפעמים מעט מדי – על המון תחומים. וככל שזה מעט כוללני, זה די נכון.
אבל צבי ביקש טיפים, אז אנסה לחשוב על טיפים עבורכם. ובגלל שאני יודע שאף אחד מהקוראים של כסית ושל צבי לא נולד אתמול, אחסוך לכם את עיקרון חמש ה-W (או חמשת הממים): מי / מה / מתי / מיקום / מדוע. אם הגעתם עד כאן ולא הכרתם את זה, באמת שזה לא בשבילכם.
אז מה כן הייתי אומר היום לפרח עיתונות צעיר? כמה דברים, הסדר לא בהכרח משנה:
– סקרנות. זה הבסיס, זה המפתח. בלי סקרנות לא תגלה שום סיפור. לא תזהה אותו. לא תבין אותו.
– עניין. למרות שזה לא תמיד נראה ככה מעל לפני השטח, בכל פסיק של חיינו אפשר למצוא עניין.
עשו כל מאמץ למצוא אותו. תתעניינו, אבל באמת. קל מאוד לגלוש לזיוף – קל יותר לזהות כזה.
– תשוקה. בגלל שהעבודה לא תמיד מרתקת, לא בהכרח מרתקת, כמעט לעולם לא מספיק מתגמלת, תשדלו לעשות אותה בחשק. האדישות תגיע די מהר, תזכרו את זה. אל תזרזו אותה.
– הגורם האנושי. תזכרו שהכל אנשים. כמעט כל סיפור טוב הוא סיפור שיש בו אנשים. תמיד תחשפו את האנשים שמאחורי הסיפור, תמיד תזכרו שיש אנשים מאחורי כל סיפור.
– דיוק. תזכרו: כשאתה מביא סיפור מהשטח, סיפור שעוד אנשים ראו או חוו, אתה תיבחן מול אלה
שהיו שם, ראו ושמעו וחוו. אם לא תדייק, אתה עלול ליפול.
– אמינות. מול הסיפור, מול הנושא, מול הנשוא, מול העורך ומול הקוראים והצופים. כי אין הזדמנות
שנייה לרושם ראשוני. נפילה במערכה הראשונה תלווה אותך לאורך כל המחזה.
– צניעות. תזכור: אתה לא הסיפור. הסיפור, אם ישנו כזה, הוא הסיפור. אתה רק המספר, המתעד.
– פשטות. גם אם יום אחד תרכשו ותפתחו לעצמכם סגנון ייחודי, ייעודי ונדיר – אל תקפצו גבוה מדי
ומוקדם מדי. תכתבו פשוט, ענייני, תנו לסיפור לספר את עצמו. הסגנון יפתח את עצמו.
– נדיבות. תזכרו שלא המצאת את הגלגל וכל אחד שהיה שם לפניכם, זוכר לפרטי-פרטים על מה עבד, מה חשף ומה כתב (או צילם או שידר או קריין). תנו קרדיטים בנדיבות – זה לא יפגע בכם. להיפך.
– כמה שפחות אני. כמה שאפשר בלי תיאור בגוף ראשון. לא תמיד זה אפשרי, אבל כדאי להשתדל.
– עובדות. חשוב להיצמד לעובדות. כמו כל חוקר בכל תחום: עובדות, לא השערות. תיצמדו לסיפור המעשה. אל תניח הנחות ואל תשער השערות. תזכור: אתה לא אנתרופולוג ולא בית משפט.
– מקורות / תגובות. תזכרו לשמור על המקורות שלכם, להיות הוגנים איתם, לא להסגיר אותם ולא להפיל אותם (גם אם בלי משים). וגם: מביאים טענה על מישהו שעשה משהו או אמר משהו – פנו לקבלת תגובה. אבל באמת. עשו כל מאמץ לקבל תגובה. זה גם הוגן וגם מחייב.
– ציטוט. אל תביא דברים בשם אומרם – אלא אם הם דברים בשם אומרם. אל תכניס מילים לפה של אף אחד. ואם אתה מכניס ציטוט, אמירה, תגובה במירכאות כפולות, תדייק. חשוב לדעת: טקסט שנכנס בין מירכאות כפולות זה המילים עצמם, לא רוח הדברים.
– זכויות. תזכרו שכל תמונה, וידאו, יצירה, אמרה – עלולים להיות מוגנים בזכויות יוצרים. תבררו מה המקור, למי שייך הנכס, מה מותר ומה אסור לעשות בו, למי יש לתת קרדיט, למי יגיע תשלום.
– לשון הרע. עשו כל מאמץ להימנע. תלמדו את לשון החוק. כי דיבה היא דיבה ויש לה כללים. ולא פחות. חשוב: גם אם ציטטתם צד ג' שהוציא דיבה, לא תהיו פטורים. זהירות עדיפה על פזיזות וגם על זריזות.
– רוח הדברים. אם אין לך את המילים המדויקות, תביא את רוח הדברים אבל תעשה כל מאמץ שהתוכן יהיה שייך להקשרו ולא מחוץ להקשרו.
זהו בערך. יש עוד הרבה הנחיות, טיפים, מצוות עשה ואל תעשה – אבל אם צללתם לבריכה הזו, ממילא תגלו הכל לבד. באחריות.
טובי פולק הוא הבעלים של הבלוג "אמרתי לכם" ב"הארץ", הפודקאסט "הפודקאסט של טובי פולק" ובעלי חברת "תוכן העניינים בע"מ" לכתיבה, עריכה, ניהול תכנים ותחזוקת תוכן ברשת
מזל טוב ילד.ה
10.11 נעם בן דור
11.10 איציק כהן
12.10 ליטל אוהלי, אבי בניהו, רפיק חלבי
13.10 תומר קריב
14.10 רן שריג, קובי בלדב
15.10 רובי המרשלג