במהלך הצפייה נזכרתי ב"בלקספייס" של רשת שעסקה בדרמה שהתרחשה בבית ספר תיכון שעבר אירוע ירי. נכון, זו לא הייתה סדרת נוער, אבל חלק מהשחקנים בה היו בני נוער והסדרה עסקה בחייהם הפרטיים. ולמרות זאת, הטקסט שיצא להם מהפה לא תאם את הגיל והעלילה עד שזה הרגיז ובעיקר הרגיש מאוד לא אמין.

כמו "השמינייה" ו"המורדים"

"מקיף מילאנו" מזכירה את הסדרות שכל כך אהבתי בגיל ההתבגרות בתחילת שנות ה-2000. "האדומות", "השמינייה" ואפילו המקבילה הארגנטינאית "המורדים". סיפורים מעולים, טקסטים שלא מרגישים כאילו הגיעו מעולמו של התסריטאי שניסה לנחש איך מתנהגים בני נוער דגם 2021, ובעיקר – ליהוק מדויק. מצאתי את עצמי עושה גוגל על כל הדמויות של בני הנוער.

"מקיף מילאנו" גם מאוד תואמת את רוח התקופה. בנוסף לחוויות האמיתיות של בני נוער, שכולנו חווינו בתקופתו, כמו אהבות ראשונות, משפחות מתפרקות, גזענות, חברויות במבחן ויחסי מין, התווספו גם התמודדויות שבעבר לא עסקו בהן בסדרות נוער, כמו להט"בופוביה, התמודדות עם דימוי גוף בעייתי, פרטיות ברשתות חברתיות, ועוד. הסדרה נוגעת בסוגיות שבעבר היו מוחרשות כמעט לגמרי. כך למשל הדמות המרכזית נורי (נאיה בינשטוק) נולדה כתוצאה מתרומת זרע וכעת אבא שלה הביולוגי מנסה ליצור עמה קשר. נורי מחליטה שהיא רוצה להכיר את האיש למרות שאמה מזועזעת מהסיטואציה כי היא, כאמור, לא תכננה שיהיה שום אבא בסיפור. ויש גם את רועי (רן מושיב) – תלמיד במגמת המכונאות, החתיך של השכבה, מתמודד לנינג'ה ישראל ובמקביל סובל מטרשת נפוצה שהולכת ומחריפה לעיני כל החברים.

הגיעה זמנה של גאלה קוגן

ואי אפשר לא להתייחס לחזרה של גאלה קוגן למסך. קוגן היא המורה הרוחניקית שהגיעה להחליף את המורה הנערץ רפאל (אקי אבני) ומסכנת את הסיכויים של מגמת האופנה לטוס למילאנו. קוגן נמצאת על המסך שלנו כבר כמעט 15 שנה ואיכשהו היא תמיד מוצאת את עצמה מגלמת דמויות צדדיות. עם יד על הלב, לא ברור לי למה. יש בה כל מה שצריך – היא שחקנית טובה וורסטילית, והיא בעיקר לא נופלת בכלום מהשחקניות הקבועות שמככבות בפריים טיים.

אורכו של כל פרק הוא כ-26 דקות. קצר וקולע ובעיקר משאיר טעם של עוד. אם היה לי ילד בגיל המתאים, יש סיכוי גדול שהייתי מנצלת את ההזדמנות ומציצה על המסך כדי לראות מה קורה אחרי פרק 4.

"מקיף מילאנו, עונה 2", תשודר החל מהיום ובימים ראשון עד שלישי בשעה 17:00, בכאן חינוכית