טורים אישיים, מדיה

סיקור מותו של החייל בראל חדריה שמואלי | ביקורת TV

בראל חדריה שמואלי ז"ל

אמש (שני) נערכה הלוויתו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל, שהיה מאושפז במשך תשעה ימים כשהרופאים נלחמו על חייו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, בבית העלמין הצבאי קרית שאול. גם באירועים כאלה שהם קודש, נכנסים ויכוחים פוליטיים מסריחים: כבר בשעה שלאחר פטירתו של בראל, התחילו להתעסק הביביסטים בציוץ של יאיר לפיד. משולחי כל רסן, עמוסי הסתה של תשעה ימים ארוכים, התחילו הטוקבקיסטים לעבוד שעות נוספות ובשם "הכאב על לכתו" של נער בן 21, איחלו לראש הממשלה החליפי למצוא את מותו הוא גם.

במקביל, העיניים היו נשואות כמובן למהדורות החדשות. הפלטפורמה הכי נוחה לפרוק עליה תסכולים. צפיתי בארבע המהדורות: קשת 12, רשת 13, כאן 11 וערוץ 20. שתי מהדורות בלטו – זו של רשת וזו של ערוץ 20.

רשת הקדישה את הכתבה הארוכה ביותר ובעיקר עם הכי הרבה תוכן ויזואלי שלא הכרנו מבראל. הכתבה נפתחה עם הביצוע שלו ל"מי ידע שכך יהיה" במסיבת הסיום של כיתה י"ב. אחרי אינספור סרטונים שרצו ברשת בתשעת הימים האחרונים, הרגע הכי מצמרמר הייתה זו בה בראל ניצב על במת בית הספר לבוש במדי צה"ל ושר לאמא שלו, שיושבת בקהל ומבינה כמה הילד שלה גדל, אבל לא מתארת לעצמה שתכף שערי הגיהינום יפתחו בפניה.

אבל גולת הכותרת היא כמובן ערוץ 20. הם הרי באופן קבוע אוהבים ללמד מוסר ומקצועיות את הערוצים המרכזיים, ולכן עניין אותי לראות איך עושים את זה נכון. למרות שלא רציתי, אני נאלצת לערב חול בקודש, כי זה כמעט מכעיס: העריכה חברים, העריכה. מה קורה לעורך הווידאו/סאונד שלכם, הוא קיים? סטודנט שנה א' בתקשורת יכול לעשות עבודה טובה יותר. למה המוזיקה נקטעת ברגע שנכנס ראיון ואז חוזרת בדיסטורשן? ולא, זה לא מתקטנן. חלק מרכזי בניהול ערוץ שראוי לשדר לצופים הוא המערך הטכני שלו. כשאתם מזלזלים בעריכה – התוכן מאבד משמעות.

ומה קרה עם הכתב? ברור שהאירוע שהוא מסקר דרמטי, אבל אין צורך להאכיל אותנו בכפית, לדבר בטון נמוך מהרגיל ובפאוזות בלתי נגמרות. כולנו מבינים, גם בלי הווירטואוזיות של הכתב, שמדובר באסון. התוצר הסופי יצא כמעט מגוחך ומה שהכי אירוני – זה שהם אלה שלא מפסיקים לבקר את כולם על הצורה בה הם סופדים לחייל המנוח. אולי דווקא כדאי מדי פעם להציץ על המהדורות המרכזיות ולרדת מהעץ הלא גבוה שטיפסו עליו בערוץ.

ולסיום אני מתנצלת על זה שאני מחרבת לכם סופית את חגיגת השכול, אבל בראל ז"ל הוא לא הילד של כולכם. רובכם תשכחו ממנו בעוד לא הרבה זמן, ולא כי אתם אנשים אכזריים, אלא כי זו דרכו של עולם. ההורים שלו הם אלה שיישארו עם התהום הזו, לא אתם.

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות