בשנים האחרונות יש איזו גישה טוויטרית ליצירה. ככל שאתה יותר עוקצני, לא נעים וזחוח, כך אתה כנראה עיתונאי או פרשן או יוצר טוב יותר. קובן הוא זן נדיר בתחומו. הוא דוקומנטריסט מהשורה הראשונה, ובמקביל – פשוט איש טוב, כזה שאתה רוצה לשוחח איתו ולספר לו הכל, גם כשיש צוות שלם מאחוריו.

בפרק שישודר היום מתלווה קובן לליעד, אלופת ישראל בשחמט, נערה מתבגרת ודי אאוטסיידרית, שמנסה למצוא חברים אך ללא הצלחה. המפגש ביניהם והשיחה שמתפתחת בדקות הראשונות היא בית ספר לאיך לגרום למרואיין להפוך לשלך. קובן ניגש מהוסס לליעד ואומר לה: "זה מצחיק, הבנתי ש…אחד העניינים שיש לך זה קצת מבוכה מאנשים זרים? וזה… האקסטרים של הסיטואציה כי גם אנחנו זרים, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים וגם יש מצלמה עלינו וגם… הצופים לא רואים, אבל יש פה עוד שלושה אנשים זרים מאחורי המצלמה, אז זה יותר קשה מכרגיל". מה שמדהים בסצנה הזו זה שקובן עצמו נראה קצת כמו ילד נבוך, ואני מאמינה לו שהוא אכן נבוך בסיטואציות האלה, אבל דווקא הכנות הזו משחררת לחלוטין את המרואיין, ואותה ילדה שהסתכלה על הרצפה ולא ממש דיברה, פתאום פתחה במונולוג.

בהמשך מגיע קובן לביתו של דניאל זמיר, זמר חרדי שמצא את עצמו לפני שבעה חודשים מורחק ומנודה מכל הקהילות בהן חי, ברגע שסיפר שהוא נמשך לגברים. הביקוש להופעות שלו במגזר ירדו לכמעט אפס, בבית כנסת לא מסתכלים לו בעיניים והחברים מנתקים קשר. הוא עצמו מודה ש"אם לפני ארבע שנים הייתי מגלה על בחור גיי בקהילה, יכול להיות שגם הייתי מתעצבן". במפגש ביניהם המילים באמת כבר נגמרות.
כמות הסיפורים ששמענו בשנים האחרונות על בחורים דתיים שיצאו מהארון ונודו – היא לא קטנה. אבל קובן כמו קובן, יודע להקיף את עצמו באנשים שהם קצת מעבר לסיפור שכבר שמענו. זמיר הוא סיפור שאישית לא הכרתי. הוא – יותר מכל אחד לפניו – הציג את הקונפליקט הכל כך עמוק של אדם דתי שמגלה שהוא ממש לא חלק מהעדר. הקונפליקט בין האהבה לדת בכל נימי ליבך לבין הצורך לחיות איך שהטבע ברא אותך. "יש דברים שהם גרועים מהמוות", אומר זמיר. הקטרזיס מגיע כשהוא מתרגז מהניסיון של קובן להבין למה הוא מרגיש אשמה: "אני לא מבין, אתה באמת שואל? מה לא מובן? שאני עם קיטל פאקינג לבן ועם סירטוק ועם גארטל ומדליק נר נשמה בבית כנסת ואחרי 'מלקות' ושלוש טבילות במקווה ו'כל נדרי' ו'הרינו מתירין להתפלל עם העבריינים' ואני יודע לאן אני הולך במוצאי יום כיפור".

וקובן ממשיך, למרות שהוא מבין הכל טוב מאוד ושואל: "לאן? לאן אתה הולך?", וזמיר מגמגם: "להיפגש עם… עם מישהו ש… אני הולך ל. להיות איתו.. ואז אני רק מבקש מאלוהים – אתה עשית אותי ככה. פליז פליז תקבל אותי ככה".

כשאני חושבת על קובן אני מתנחמת – יש אנשים טובים בטלוויזיה. הרי אין תחום שבו אתה אמור לאהוב אנשים יותר מתחום התקשורת. אם אתה לא אוהב את המרואיין שלך – איך תוכל להעביר את הסיפור שלו? קובן הוא אומן בלגרום לצופה שלו להתאהב בכל אחת ואחד מהדמויות שהוא מלווה ולצאת בתחושה שגם הוא, הצופה, עבר איזו דרך.

"יוצאים מהכלל", יום חמישי 21:00, כאן 11