עד לרגע פרסום הידיעה על מותה של עמר, אני מודה שלא הכרתי אותה. תוכניות הריאלטי מוזיקלי כבר מזמן איבדו מטעמן. חוץ מנטע ברזילי שהביאה את הניצחון המיוחל באירוויזיון, רוב מתמודדי The voice, "הכוכב הבא" על גלגלותיה השונים ("כוכב נולד" הישן והטוב) מצאו את עצמם בתהומות הריאליטי. אפילו לא בתהומות המוזיקה הישראלית, כי הם לא הספיקו להביא את עצמם לקדמת הבמה ביום שהודחו ממדורת השבט.

וזה לא רק כואב, זה מזעזע. לעומת תוכניות ריאליטי שמקבלות לשורותיהן מתמודדים רק על סמך דופק, תוכניות המוזיקה נותנות במה למי שבאמת יש לו כשרון ובאמת רוצה להגשים את חלום חייו. מי שלא מצליח לנצל את 15 דקות התהילה חוזר אחורה, רק שהפעם עם טייטל חדש: "has been". כשבחורה בת 23 הופכת ל-has been זו כמעט טרגדיה.

עד לפני כמה שנים הייתי נוסעת מדי בוקר בקו אוטובוס והתיידדתי עם הנהג שזה היה המסלול הקבוע שלו. באחת השיחות שלנו הוא סיפר לי שהוא אבא של מתמודדת מאוד זכורה מהעונה הראשונה של "כוכב נולד". מתמודדת שמאז נעלמה לחלוטין. אני כמובן התלהבתי, כגרופית רצינית של העונות הראשונות של התוכנית, ושאלתי לשלומה. "השבוע עולה תוכנית מוזיקלית חדשה והיא תשתתף בה. כבר צילמו אותנו ואני ממש מחכה לזה. היא כתבה הרבה שירים לאורך השנים ואולי סוף סוף תצליח", הוא סיפר לי בהמון התרגשות.

אחרי מספר תוכניות מאוד מצומצם התוכנית ירדה. בפעם הבאה שעליתי לאוטובוס ופגשתי את הנהג, הוא כבר סיפר לי סיפור אחר לגמרי. דיברנו על התסכול, על החיים לצד החלום. על המשפחה שהבת שלו הקימה מאז הימים שכיכבה בפריים טיים, אבל לא מצליחה למלא לה את החסר.

אני זוכרת את הבת שלו, היא הייתה הצעירה בחבורה, זמרת מעולה, אבל לא היה מקום גם בשבילה בתעשייה הזו. וזה לגיטימי. הכל לגיטימי, השאלה אם התוכניות האלה הן באמת המקום עבור מוזיקאים צעירים או מוזיקאים בכלל.

ביממה האחרונה, כיאה לחוקי הפורמט, כל שופטי הריאליטי שפגשו בעמר לאורך הדרך, הביעו את הזעזוע העמוק שלהם ממותה בטרם עת. קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי גורמים חיצוניים כשמדובר בנבכי נשמתו של האדם הפרטי. אבל קשה גם לא לתהות "למה נזכרתם עכשיו?"

אני לא אתפלא אם ההפקה הייתה זו שקראה לעמר לחזור לעוד סיבוב ב"כוכב הבא לאירוויזיון", אחרי שכבר בלטה ב-The voice. לכן נשאלת השאלה – האם זה מנותק מההיגיון לצפות מההפקה לנסות לסייע בהמשך הדרך למתמודדים הבולטים שלה? או שאולי הפתרון הוא לא להתפתות לקיצורי דרך, לא להיכנס ללוע של תוכניות הריאליטי המוזיקליות שכבר מזמן לא מקדשות את המוזיקה ובטח שלא את המתמודדים. הרי בעשור האחרון של תוכניות מסוג אלה, אין באמת משמעות למתמודדים, העניין הוא אך ורק השופטים, שהמרחק ביניהם לבין שיפוט מוזיקלי הוא כמו המרחק בין קוריאה הצפונית לדמוקרטיה.

שיחות החולין הכל כך לא מעניינות בין נינט טייב לשירי מימון על יריבות שהייתה אי שם כשהדינוזאורים עוד הסתובבו ברחובות, דמעות של בן אל על אבא שימי שהציפו (משחק מילים, ראיתם?) את הפרומואים והשכיחו שהיה שם איזה בחורצ'יק ששר ממש טוב – הם העניין.

אז מה יש לבחורה סופר מוכשרת בת 23 לחפש פידבקים מחבורה שמלקטת עוקבים באינסטגרם וככה משמרת את המקום שלה ב"מוזיקה" הישראלית?