בפרק השני הגיע השיא כשירון הכיר לכולם את דת ה"פסטפרי – מפלצת הפסטה המעופפת" ובכך הכניס אותנו לעוד סוגיית אשכנזים-מזרחים, כי הראשונה להתקומם הייתה ליאת שבשם הדת המוצהרת שלה (היהדות למי שמכיר) לא יכלה להכיל את השטויות האלה. "ואיש מבוץ, איש מצלע ונחש מדבר עם רגליים, זה לא שטויות?", החזיר ירון באותה המטבע. "לא, הדת שלנו היא הכי אמיתית". ענתה ליאת. גם זה נסלח לה בסופו של דבר כי כיאה למזרחית – דבקות בדת היא חלק בלתי נפרד מהחבילה.

לפרק של האירוח של ציפר חיכיתי הכי הרבה. וכן, כי רציתי לראות את התשובות שהוא ייתן לשאלות ביבי-שרה. אבל כבר בהתחלה תקפה אותי חרדה איומה. איך מישהו יכול לאכול בשלווה מצלחות מהמאה ה-19? לא יודעת איך אצל ציפר, אבל אצלי בבית צלחות מ"פוקס הום" מחזיקות מקסימום חצי שנה. ולא כי הן לא איכותיות חלילה, אני פשוט נוהגת לשבור אותן שלא במתכוון.

אבל עזבו ביבי-שרה, עזבו צלחות מהמאה ה-19, בני ציפר סטרייט. כן, שמעתם נכון. "אני בגילאים האלה שחשבתי שאולי אני נמשך לצד השני, פשוט החלטתי שאני לא. וזהו. נגמר הדיון". ככה הוא סיפר ברגע של גילוי לב. ספיצ'לס. כזה דבר עוד לא שמעתי.

עם כמה שהכל בתוכנית הזו באווירת הומוריסטית, זה רגע שפחות הצחיק אותי. אדם לא קם יום אחד ובוחר את נטייתו המינית. זאת אומרת, אדם יכול לקום בוקר אחד ולהחליט שהוא סטרייט, אבל זו תהיה החלטה שקרית ואם הוא גם ייבחר לדבוק בה – הוא יגזור על עצמו חיים אומללים עד אימה. המחשבה על כך שאיש נאור כמו ציפר מוציא מהפה שלו משפט כל כך חמור, מטרידה בלשון המטה. פתאום הבנתי למה כל כך הפריע לציפר כאשר אייל התעקש לדבר על היציאה שלו מהארון ועל חייו כגבר שנמשך לגברים. "כמו שדתיים מתפללים שלוש פעמים ביום, ככה גם הומואים מרגישים צורך לספר על זה שהם כאלה שלוש פעמים ביום", התבדח ציפר. גם אם יש צדק בדברים שלו, אחרי הווידוי הנהדר על הבחירה בסטרייטיות – כן ירבו איילים שמדברים על היותם גייז בגאווה.

"בואו לאכול איתי" היא ללא ספק תוכנית הדוקו-ריאליטי-אוכל הטובה ביותר בטלוויזיה היום. בלי דקות מבוזבזות על סיפורי אמא נכה ואבא מובטל, בלי שופטים שממציאים תיאורים במקום להגיד "טעים" או "איכס", ובלי פרסומות סמויות בכל פריים. "בואו לאכול איתי" היא תוכנית האוכל השווה ביותר בעיר היום.

"בואו לאכול איתי", כאן 11