במהלך הצפייה נזכרתי איך בצבא במהלך ההכשרה להדרכה ביד ושם, הגשתי מערך לבדיקה וכאשר קיבלתי אותו בחזרה, התנוססה הערה אחת על גבי השער: "האירועים דרמטיים גם כך, אין צורך בסימני קריאה". "מעילה" היא סימן קריאה אחד גדול על אירוע שכולנו כבר יודעים כמה דרמטי הוא היה.

יהודה לוי הוא שחקן מעולה, ואין פה איזו קביעה יוצאת דופן. אבל בחייאת, על איבגי חסתם עם הפאה אחרי שחן אמסלם המסכנה שמעה מכל מבקר את דעתו על ההופעה החיצונית שלה, אז את הפאה הורשתם ליהודה לוי? לבקש מלוי להוסיף כמה קילוגרמים לטובת הדמות – יכולתם, אבל לתת לו שלושה חודשים לגדל פוני טבעי זה היה יותר מדי? ולא, זו לא קטנוניות. מאוד קל להגחיך דמויות, בייחוד כשהן מבוססות על דמויות אמיתיות. הניסיון לשחזר כמה שיותר את המציאות הוא תמיד חבל דק בין יצירה מרתקת שיכולה לעמוד בפני עצמה במבחן הזמן, לבין פאדיחה. פאות על שחקנים הן דרך בטוחה לעבר הפאדיחה.

מה שבטוח זה ש"מעילה" צריכה להגיד תודה רבה ל"אתי אלון – האישה שגנבה 250 מיליון". הסדרה שעוד הייתה באמצע הצילומים כשהפלופ של קשת כיכב לנו בפריים טיים, הצליחה להימנע כמעט מכל טעות שעליה הצביעו המבקרים. החל מסצנות המשחק העדינות יחסית אל מול הטלנובלה הטורקית של אמסלם ויניב סוויסה, ועד להימנעות מסצנות פמיליריות של שיחות בין אלון ללקוחות שלה בבנק. "כפרה איך הילדים? הקטן כבר הלך לחוג ג'ודו?", "יא אתי איזה מלכה את, איך את זוכרת?". את זה – ברוך הבורא – מנעו מאתנו.

אני הייתי עושה מיקס בין הסדרה של קשת לזו של yes. בעצם – גורסת לגמרי את החלק העלילתי של מתנ"ס קריית נורדאו של קשת, משאירה רק את החלק הדוקומנטרי ועל הדרך מצרפת אותו כקטע מעבר בין הקטעים העלילתיים שמגלמים שחקנים באמת טובים כמו איבגי ולוי.

כשאני חושבת על זה, מאז הסרט "זוהר" ב-1993 שגולל את סיפורו של מלך הזמר המזרחי זוהר ארגוב, לא זכורים בדיון סרטים או סדרות מבוססי מציאות שנשארו בתודעה. האחרון שאפשר אולי לציין זו הסרט "יונה" (2014) על המשוררת יונה וולך, וגם הוא נעלם בתהומות הקולנוע הישראלי. "מעילה" היא עוד סדרה על אתי אלון, שאולי משוחקת טוב, אבל לא מביאה שום בשורה ובעיקר לא מחדשת לאף אחד מאיתנו כלום.

"מעילה", yes