הדמות של דבורה שאורה ממאיה ורטהיימר עצמה

וכעת לדעה הכי פופולרית אבל אני לא מתנצלת עליה, כי אין שחקן בשנים האחרונות שהוא טוב יותר מאורי לייזרוביץ'. הדמויות שהוא מגלם, למרות ההגחכה הכמעט מוחלטת שלהן, עשויות כל כך טוב עד שעולה השאלה – איך יכול להיות שדמעתי עכשיו מזה שגדליה ביקש מדבורה (מאיה ורטהיימר) לא לבוא ולהסיח את דעתו עם החולצה האדומה והצמודה שלה?

ואם במאיה עסקינן, קשה לא להבחין שהדמות של דבורה שואבת השראה ממאיה עצמה. הסצנה המדוברת בה דבורה מגיעה לאחל לגדליה בהצלחה במבחן ההסמכה שלו לראשות הישיבה, ובדרך הזו מסיחה את דעתו וגורמת לו להיכשל במבחן – היא כאילו פרפרזה למציאות. ראיתי לנגד עיניי את התמונה של מאיה ורטהיימר עומדת עם שמלה לבנה צמוד, מחבקת את דגל ישראל כשמולה עומד חבר הכנסת החדש (בזמנו), בעלה, אסף זמיר המובך לכאורה. וזה היה נהדר, כי אין דבר שגורם לי לחבב יותר שחקנים מאשר הומור עצמי. ולמאיה יש אותו בכמויות נדיבות (יעיד על כך כל מי שמכור לעמוד האינסטגרם שלה).

כשאלפי מופיע – צריך להחליש בשלט

עוד אחד שדמותו הפכה ממשנית לקבועה בעונה הנוכחית הוא גורי אלפי, שמאז הדמות של תקווה במופע שלו עם אסי כהן, לא שמעתי אותו צועק כל כך הרבה כמו שעשה ב"שבאבניקים". מצאתי את עצמי מחלישה בשלט מראש כשמופיע אלפי על המסך. אני מבינה שהדמות שלו אמורה להיות נוירוטית, כי הרי הוא מנהל סוכנות שידוכים שמנסה להדריך את הרביעייה הכושלת בעולם הדייטינג החרדי, אבל למה הדבר מצריך עלייה קבועה בדציבלים? איכשהו מכל הקאסט שמורכב משחקנים צעירים ויחסית חדשים, אלפי נראה קצת חיוור. אבל זה לא באמת משנה כי מזמן כבר הבנתי שכולנו נשמור לו חסד נעורים.

מה שמדהים אותי בסדרות כמו "שבאבניקים" שהביאו בשנים האחרונות את המגזר לקדמת הבמה, זה שהן כמה רמות מעל שאר הסדרות הישראליות שהפציעו על המסך. אולי זה המרחק שלנו – החילונים – מהעולם הזה שאנחנו לרוב נאלצים לדמיין את מה שקורה בחדרי חדריו, אבל כשהוא מגיע למרכז הבמה, ולא במהדורות החדשות, מייצר אצל רובנו חיבה אמיתית. כבר מהסיבה הזו התסריטאים עושים מצווה של ממש – קירוב לבבות אמיתי וכן. אנחנו אוהבים את הדמויות לא כי הן מקרוקוסמוס לעולם שאנחנו לא מכירים, אלא כי בסופו של יום הקונפליקטים של כולנו די דומים.

"שבאבניקים", HOT