איך נפרדים מחבר כל כך אהוב ומשמעותי? אין לי תשובה. את רוני דניאל פגשתי לראשונה לפני כ-25 שנה בחברת החדשות (כיום חדשות 12). מאז עברנו יחד כל כך הרבה: מלחמת לבנון השנייה, מבצע עמוד ענן ואחרים, התנתקות וגם הרבה שעות של אינטימיות וחברות אמת.
- העיתונאי רוני דניאל הלך לעולמו בגיל 73 מדום לב
- ביקורת טלוויזיה: “השבעה” על רוני דניאל במהדורה בהשתתפות כולנו
נתחיל בעבודה. בתקופות לחימה רוני כבר היה ה*רוני דניאל* שכולם מכירים. אתה מגיע לשטח עם חתיכת דחפור בדמותו של רוני – כדי לעבוד. והוא אף פעם לא היה מתעצל: נסיעות לצפון ולדרום, בלילות ובימים, והוא שולט בשטח, מארגן את הצוות ואף פעם לא מתעצל. הוא מגיע ללוקיישן, מסדר את העניינים כדי להביא את התוצרת הכי טובה לצופה.
וכן, הוא לא פחד מכלום, ואת זה כבר ראיתם בשידורים. יש אזעקות? הוא לא מתכופף ולא נוטש שידור – ולי זה תמיד הזכיר את הגנרל וולטר קורץ מהסרט "אפוקליפסה עכשיו".
אבל לצד העבודה, הייתה כאמור חברות בלתי נגמרת, למרות פער הגילאים ביננו. מערכת חדשות 12 היא גוף מאד מגובש, כולנו חברים. רואים כדורגל יחד, הולכים למסעדות, יוצאים לדרינק – ורוני הוא הדבק. חדר המיתולוגי שלו באולפנים בתל אביב, היה מרכז העניינים. כולם היו מגיעים אליו לרגל, להתעניין בשלומו, להתייעץ ולצחוק.
עבדתי בניידת השידור בכל האירועים הגדולים, ומיד אחריהם, היינו נפגשים אצלו בבית, לשתות ולאכול. למרות שביממה האחרונה קצת "לכלכו" על יכולות הבישול שלו, הוא היה בשלן נהדר. לא תאמינו, אבל אפילו עשינו פעם קורס בישול יחד.
איש של אנשים
למרות הפרסונה הציבורית שלו, בפועל רוני היה איש סחבקי, עממי, שאוהב את המגע עם הציבור. כשהיינו נוסעים לשוק התקווה לאכול, היה מדהים לראות את הערצה של האנשים כלפיו: היו מבקשים להצטלם איתו, להחליף איתו כמה מילים – והוא? נענה לכל בקשה.
והזיכרונות לא מפסיקים. על המקרים שבניגוד לכתבים ושדרים אחרים שמסיים שידור מהשטח, עולים על המונית ונוסעים למערכת, הוא היה נשאר עם צוות ההפקה לקפל כבלים וחצובות. על הפעם שבה דחה שיחה מהרמטכ"ל גבי אשכנזי כדי שאני אמשיך לספר לו איזה סיפור אישי. ועל המקרה שבו החליט לעבוד על מפיק חדש במערכת, ניר אזולאי, וכאשר פרסנו ניידת לפני שידור, רוני בא אליו חמור סבר – והלחיץ אותו: "למה הכבלים לא פרוסים ישר?". ניר, כמובן, נלחץ. רוני התפקע מצחוק.
וגם על המקרה בו חבר טוב שלי מהמערכת עבר הליך גירושים קשוח ונשאר בלי כלום. רוני שמע על זה, ואמר לי: "בוא, יש לי טלוויזיה, תביא לו אותה". אבל כאן לא הסתיים הסיפור. אני מגיע אליו הביתה, עולה לדירה שלו ולוקח את הטלוויזיה. בקומת הקרקע השומר רואה מישהו לא מוכר שמחזיק טלוויזיה ופונה לכיוון היציאה, אז הוא קופץ בריצה אליי ושואל ספר מצווה: "מה אתה הולך עם הטלוויזיה, תוריד את זה". "רוני דניאל נתן לי", אני עונה, "בוא, תתקשר אליו לשאול בספיקר". רוני עונה: "מה? אני לא מכיר אותו", ומנתק. השומר כבר עצבני ומורה לי לעזוב את הטלוויזיה. "הוא צוחק עליך", אני עונה, טיפה לחוץ. ואז רוני ירד למטה, ומסביר לשומר שהכל בסדר. כן, כזה הוא היה: לא היה איש שצוחק עליך, אלא אחד שאוהב לעבוד עליך.
ויש גם זיכרון אישי וכל כך אינטימי. הייתה לי מערכת יחסים מדהימה שהסתיימה לאחר שבת הזוג החליטה לזרוק אותי. מבואס כולי, נכנסתי לחדר של רוני לספר שאני שבור לב, לשפוך בפניו את הלב ואולי גם לקבל איזו עצה. ומה הוא עשה? התקשר אליה כדי לשכנע אותה לתת לי עוד צ'אנס. וזה עבד. זמנית.
פרידה עצובה
ואז הגיע אתמול בבוקר. ערב לפני כן ניר אזולאי דיבר איתו וביקש ממנו ללכת לבית חולים, כי רוני לא הרגיש טוב. רוני רצה לדחות את זה ואמר כי ילך למחרת להיבדק. ניר התקשר אליו אתמול בבוקר כדי לשאול בשלומו – ורוני לא ענה. אז הוא התקשר אליי לשאול אם דיברתי איתו, וכשעניתי שלא, הוא אמר: "בוא, ניסע אליו".
הגענו לבניין, ובאמצעות השומר פתחנו את דלת הדירה. שם מצאנו אותו יושב בכורסה, רדום מול הטלוויזיה, ומת. הפרמדיק הגיע ובדק אותו, בהמשך הגיע אחד ממנהלי חדשות 12, ובנתיים – כבר התייצב צלם פפרצי מתחת לבניין. פנינו אליו בבקשה שלא יצלם את הוצאת הגופה – והוא כיבד את הבקשה. זה היה קורע למצוא את האיש החזק והנהדר הזה, כך. עצוב.
אוהד יתח הוא צלם בחדשות 12