• שנאת חינם שעולה ביוקר: תביעות הדיבה הכי משתלמות שהיו בישראל
• התשעה באב של עולם הפשע: עוברי אורח שילמו בחייהם בגלל מלחמות העבריינים
• השומר אחי אנוכי? איך גורמים לאחים להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב
• מה עובר על הגוף כשצמים יום שלם?

חריטן, אוטוטו 36, החלה את דרכה העיתונאית בגיל 23 כשהיא כבר נשואה ואם לשניים. מכר סיפר לה שמקימים אתר אינטרנט חרדי וחיבר אותה עם העורך הראשי אחרי שחשב שכדאי שהיא תכתוב להם. "אני בכלל ניהלתי אז משרד של הדרכות עזרה ראשונה. "עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ. אמרתי לו 'אני אכתוב לך ככה, ואני אעשה את זה ואת זה'. תמיד היה לי חלום לכתוב לנשים חרדיות, לתת להן את מה שהן רוצות לקרוא אבל בתוך המגזר. שמישהי שרוצה לקרוא על חיזוק רצפת אגן לא תצטרך לחפש את זה באתרים שהיא לא רוצה להכנס אליהם".

אף שהתחתנה בגיל 18 מיד עם סיום לימודיה בסמינר בית יעקב בעמנואל, לשם עברו הוריה אחרי כמה שנים ביישוב יקיר בשומרון, היא רחוקה מלהזכיר את גיטי וייס לבית שטיסל. המראה שלה מטופח ובביתה שבנתניה, בין פסוקים וספרי קודש, מוצג לראווה אוסף בקבוקי בירות בוטיק – תחביב משותף שלה ושל בן זוגה הנוכחי, לו תנשא בעוד מספר שבועות. אורח חייהם שונה, והוא אף לא מגדיר עצמו לחלוטין אדם דתי – כן רוחני – אבל לה זה לא מפריע: "אני אדם מאוד מאמין. מדברת איתו (אלוהים, ע.ק.) כל יום, על הכל. גם על חניה בתל אביב. אבל אני לא מוכנה להכנע לתכתיבים של הגדרות שבני אדם יצרו".

מדוע קל יותר לעבוד בכלי תקשורת ספרדי

המשחק עם ההגדרות והגמשת המסגרת של "חרדי" באים לידי ביטוי בעבודתה בשלל כלי התקשורת בהם היא עובדת. בפסח האחרון מונתה לעורכת מוסף "מרגלית", שיוצא אחת לשבוע ומחולק למנויי "יום ליום", עיתון יומי שנוסד במקור על ידי ש"ס ומיועד לציבור הספרדי. פתיחותו היחסית, מודה חריטן, היא ביטוי של הקמתו על ידי ולמען המגזר הספרדי שככלל נחשב פתוח יותר מהאשכנזי. המוסף נקרא לא במקרה בשמה של הגברת הראשונה של המגזר, רעייתו המנוחה של הרב עובדיה יוסף המנוח גם הוא, וחריטן נקראה לייסדו מחדש אחרי שבמשך שנת הקורונה הופסקה הדפסתו.

"אני זוכרת שישבתי פעם עם אחד המו"לים שלי ואמרתי לו 'אני רוצה לכתוב על אלימות כלפי נשים, אני רוצה לכתוב על פדופיליה'. זה לא הגיוני שיש היום כזו התפתחות טכנולוגית, נשים יכולות לקרוא דברים באינטרנט ועדיין אם מישהי רוצה לקרוא על תסמיני אלימות היא חייבת להכנס למאקו. אבל אומרים לה שאסור, כי יש שם תכנים לא הולמים, והיא אומרת אוקיי, אני רוצה לא להכנס. אין לי בעיה. אבל אין לי שום דרך אחרת לקרוא על זה. כי לא כותבים על זה. בשנים האחרונות יש קצת תנודות, אבל עד לפני כמה שנים זה לא היה. והוא פשוט זרם איתי בהכל, זה היה מדהים".

על אילו דברים את יכולה לכתוב היום שלא יכולת לפני חמש או עשר שנים?

"לפני כמה שבועות פרסמתי כתבה מרכזית על מעונות לנשים חרדיות מוכות. עד שהיא יצאה לאור המרואיינות שלי לא האמינו שהיא תתפרסם. החלטתי שבגלל שיש עורך ראשי שהוא ראש אחר, אמנם חרדי ספרדי הכי מהמיינסטרים אבל עם ראש מאוד מאוד פתוח, אני הולכת על זה. הוא נתן הוראה לגרפיקה לא להכין עיצוב לכתבה לפני שהוא עובר עליה. וזו כתבה מרכזית, 2500 מילה, אם היא נופלת אין לי משהו אחר. האם לקחתי ריזיקה גדולה מדי? הוא התקשר, אמר לי 'לקחת סיכון, אבל אני זורם איתך כי זה נושא חשוב. אני רק מבקש, במקום שיהיו לאורך הכתבה תיאורים פיזיים של אלימות, שזה יוזכר רק בהתחלה ובהמשך נעדן כי אני יודע שיש גם בנות נוער שקוראות את זה'. קיבלתי את זה".

שאלתי על מה הייתה רוצה לכתוב ועדיין לא יכולה למרות ההתקדמות שיש בשיח, וחשבתי שהיא תזכיר נושאים "לא צנועים" כמו בעיות פוריות או טיפול מיני. חריטן הפתיעה: "מבחני רכב. למה מוזר שאישה תעשה את זה? אני מבינה למה גבר יכול לאהוב את המכונית שלו יותר מאשתו. אני באמת מאוד אוהבת מכוניות. הצעתי ל'בחזית' שיתנו לי לעשות את זה, וניסיתי לפתות אותם כשאמרתי שאכתוב על דברים שמתאימים לנשים כמו איפה לשים את החיתולים. בהתחלה הם מאוד התלהבו אבל עדיין לוקח להם זמן לעכל שאפשר להסריט אישה".

מקרה נוסף, היא מספרת, מתייחס למונחים שבהם מותר או אסור להשתמש: "אסור למשל לכתוב 'סרטן שד' במגזר. קוראים לו סרטן נשים. שזה משהו שמאוד מכעיס אותי כי זו מחלה שיש גם לגברים. זה לא סרטן נשים. לפני כמה שנים היה יום מודעות לגילוי מוקדם, ואני החלטתי שאני מכינה כתבה, לא ארוכה, והזכרתי את המונח 'סרטן השד' בתחילת הכתבה ובהמשך לא הזכרתי את זה שוב. עשיתי ניסיון לראות מה יהיה. כל דבר כזה נראה מזערי אבל בשביל אישה כמוני שהרבה שנים לא יכלה לכתוב על מה שהיא רוצה ולדבר על מה שהיא רוצה, אלה ניצחונות קטנים שבסוף זה מה שמרכיב את השינוי שהיום אנחנו רואים".

יש מצב

במהלך שיחתנו התברר שיש עוד שורה של מושגים שאסור להזכיר בשמם המפורש בעיתונות המגזרי. כך לדוגמה, לדבריה, "כשכתוב בכותרת באתר חרדי 'פגיעה קשה', כולם יודעים שזו תקיפה מינית. סרטן נשים זה סרטן השד, הריון זה מצב, 'היא במצב'. אין סרטן, יש 'המחלה'". פגיעה מינית וחינוך מיני, עם זאת, הם נושאים שמאוד חשוב לה לדבר עליהם והיא רואה, גם כאם, שגם בתי הספר אט אט מתחילים להפתח לנושאים שבעבר לא דובר עליהם כלל.

"יש היום בתי ספר חרדיים שהכניסו תכניות מותאמות. זה משהו שלא היה, וזה משהו מהשנים האחרונות. כי גם רבנים אמרו שצריך ללכת למשטרה, שזה גם משהו שלא היה. והיום, אמנם לא בכל מקום ולא מלכתחילה, יש תכניות מותאמות בבתי ספר חרדיים. אם היית אומרת לי את זה לפני חמש שנים לא הייתי מאמינה. משהו שמאוד עזר זה הרשתות החברתיות, כי שם יושבים אנשים שיכולים לכתוב בעילום שם ושם הם מוציאים את הדברים. כל הסיפור של יהודה משי זהב, זה יצא מחבר'ה חרדים, שלא הסכימו יותר לשתוק".

את הפתיחות ביחס לנושאים שלא מדברים עליהם בקול היא מייחסת לאמה ונוקטת באותו אופן עם ילדיה שלה. "הבת שלי בגיל 11 סיפרה שהיא שמעה מחברה שיולדים מהישבן ובגלל זה היא לא רוצה ללדת. מיד לקחתי אותה והסברתי לה הכל מהכל. אבל זה גם כי אני גדלתי ככה, כשהייתי בת 12 אמא שלי הסבירה לי בדיוק מה זה וסת. הייתי היחידה בכיתה שידעה מה זה. לאחרות רק אמרו שיירד דם, לשים תחבושת וזהו. לאמא שלי היו ויכוחים על זה עם נשים אחרות, אבל אני היחידה שלא הלכה לחפש מידע בחוץ ושלא היה לה מידע מוטעה. כי אמא שלי דיברה איתי על הכל, וככה אני גם עושה עם הילדים שלי. זה אחד הדברים שהכי מפריעים לי במגזר החרדי. אלה דברים שאולי היו נכונים לפני 30 שנה אבל היום אין דבר כזה שילד לא נחשף. כמה אתה יכול לשמור על הילד שלא ילך לחבר שיש לו מחשב בבית? זה מוביל למצבים שחרדים חיים אחד בפה ואחד בלב. שיש משהו בבית שהם לא מדברים עליו בחוץ".

הגיע אדם, אכל עטלף ונדבק

חריטן לא חוסכת ביקורתה מהציבור החרדי גם בנושאים יותר אקטואליים. השנה האחרונה הייתה לא קלה ביחסי חרדים-חילונים סביב משבר הקורונה, והיא מסבירה שהסגירות של המגזר הובילה לבורות שהובילה להתפרצות המחלה בריכוזים חרדיים, אבל היא גם שופטת את התקשורת על ההתמקדות באוכלוסיה זו. "כשהתחילה הקורונה, היה את הסיפור ב'הפיראט האדום', החרדים אמרו 'הגיע אדם, אכל עטלף ונדבק. מה זה קשור אלינו? אנחנו אוכלים כשר, חיים באוטונומיה שלנו, זה לא נוגע אלינו'. זה היה הגיוני כי רבים לא שומעים רדיו, לא חשופים לאינטרנט. העיתונות החרדית לא דיברה על קורונה בכלל. עד פסח לא ידעו מה זה. לאט לאט חרדים שיצאו לעבוד מחוץ לד' אמותיהם התחילו לחלות ולהביא את הקורונה פנימה לתוך הערים. היה חוסר ידע מוחלט".

כשהושלמו הפערים בידע לא היו מבחינתה יותר תירוצים: "באחת התכניות שלי ברדיו הגדרתי אנשים שמפרים חובת בידוד או לא שומרים על ההנחיות מחבלים. כי בעיניי אדם שיודע שפגש חולה מאומת, ולא יודע מה מצבו ויכול להיות שמפזר קורונה, בעיניי אין הבדל אם הולך עכשיו אדם, מחבל, עם חומר נפץ על גופו ועלול להתפוצץ ברחוב. ברשת קיבלתי אהדה על האומץ אבל אני לא רואה בזה אומץ. אני לא רוצה לדבר יותר מדי נגד הציבור, כי בסוף אני חיה אותם". לשיטתה, חרדים לא חסינים מפגמים ובעיות בדרך ארץ רק בגלל שהם כאלה, ועל אנשי המגזר להפנים שאין להם עליונות מוסרית.

"את יודעת כמה רבנים קראו להשמע להנחיות? כל הנוכחים באותה לוויה מפורסמת זה פשוט אנשים שלא נשמעו להוראות רבנים. הרבנים בעצמם לא הגיעו, ופרסמו הנחיות שמי שיוצא לא יחזור לישיבה אחרי כן. הייתה המון פעילות פנימית, אבל הציבור החילוני לא רואה את זה. מה הוא רואה? מה שמראים בטלוויזיה, וזה מה שיביא רייטינג. כבר אמרו לי פעם, 'אם לא תביאי דם, לא תוכלי לעבוד בתקשורת'".

מוסף "מרגלית", שרובו מורכב מתכנים שכותבות נשים, רווי בתוכן שיווקי וחריטן מכירה בכך. המוסף עדיין מתבסס אחרי שנה שלא יצא לאור ומשאביו עדיין מוגבלים, וזו הסיבה המרכזית לצורך לפרסם תוכן – שחריטן משתדלת שיהיה בעל ערך ותרומה לקוראות – כשפרטי יצירת הקשר עם המומחית המייעצת מופיעים בתחתיתו. בשבועות הקרובים ימסדו במערכת את הכללים לפרסום תוכן שיווקי, ובינתיים היא מסבירה שהמודעות לנושא בכלי התקשורת החרדיים מאוד גבוהה.

"כמעט ואין שיח בקרב הקוראים על תוכן שיווקי, אבל בתוך המערכות יש. ב'בחזית' יש על זה דיונים ומעקב מאוד קפדני. כל דבר שמריח מתוכן שיווקי ישר נצבע, כדי שהקוראים ידעו. גם ב'בחדרי חרדים' עושים את זה. הקהל של האינטרנט יותר ביקורתי בנושא של תוכן שיווקי מהקוראים של התוכן המודפס, יותר חשוב להם לדעת מי עומד מאחורי תוכן מסוים. כבר כמה שנים שמופיע ה'בחסות' או 'בשיתוף' וזה גם משהו שבעבר לא היה".

"מה שבינו ובין אלוהים, זה שלו"

לצד שאיפתה להקים פלטפורמה עצמאית משלה, בה תוכל לפרסם את כל התכנים והתמונות והמונחים שעדיין נמנעים ממנה, חריטן מתמקדת ברצון – שנשמע פעמים רבות ובצדק גם מצד דוברות ודוברים מהמגזר הערבי – להתבטא לא רק בנושאים שקשורים לחרדים. היא שוחה באקטואליה ובפוליטיקה ותשמח מאוד לדבר עליהן. "תפסיקו לקרוא לחרדים רק כשיש לכם אייטמים על חרדים. הזמינו אותי לפאנל אצל אברי גלעד, שאלתי 'נו מה החרדים עשו הפעם?' אמרו לי לא, רוצים אותי לפאנל הפותח, כי מצאו שאני מעניינת. אמרתי להם שלרגע הזה אני מייחלת כבר עשר שנים. שיקראו לי כמי שאני".

ולקראת חופתה השניה היא משיבה למקטרגים על הזוגיות הלא שגרתית שלה, שגרמה לאנשים לרנן על כך שהיא בדרך החוצה מהדת: "האמונה שלי נהייתה פי אלף יותר חזקה, כי הפנימיות שלו כל כך אמונית. אני כל החיים חיה כמו שאני רוצה, אני לא חרדית רק כי מישהו יושב לי על הצוואר. יש לי בן אחד כיפה שחורה, ואת הוצאתי את הבת שלי מבית יעקב לאולפנה דתית כי לא התאים לה החינוך שלהם. ואיך זה עובד באותו בית? אני לא שיניתי את דרכיי. הפאה שלי אותה פאה, אותו סגנון בגדים. לפעמים גרביונים ולפעמים לא. אני מאמינה בדרך שלי, וככה אני חיה אותה, ויש לי בן זוג שזכיתי לראות את הפנימיות שלו ולא החיצוניות. מה שבינו ובין אלוהים, זה שלו. אנשים לא יכולים להבין את זה, אבל זה בגלל שאנשים שחיים בסגירות מחכים רק לפרוק. אני לא מחכה לפרוק. אני יצרתי גמישות במסגרת".