בועז כהן באולפן 88FM
קיץ 2011 היה חם, כרגיל, אבל היה גם אקשן ברחובות. מחאת האוהלים פקדה את שדרות רוטשילד. גיבורות תרבות חדשות שהוצבו בראש, נשים חזקות עם שמות יפים. דפני ליף. סתיו שפיר. ולי הייתה תוכנית רדיו בבקרים, ברדיו הנפלא ההוא שקראו לו 88 אף אם. לתוכנית קראו "רוקר טוב".
הייתי קם בחמש וחצי בבוקר, שותה כוס מים עם חצי לימון סחוט, כוס תה עם נענע, עורך את הישורת האחרונה של התוכנית. יוצא קצת לפני שבע לתפוס את הגל שלפני הפקקים בדרך לאולפני קול ישראל בקריה בתל אביב. רוני ידידיה עוזב את האולפן, ואני פותח את השעה עם הביטלס:
"אתה אומר שאתה רוצה מהפכה
טוב אתה יודע
כולנו רוצים לשנות את העולם"
לנון שר והגיטרה חורכת. אני פותח מיקרופון ואומר: "זה זמן טוב למהפכות, זה זמן שינוי, אנחנו רוצים עתיד יותר טוב לכולנו, חלוקה שוויונית של ההון הציבורי, צדק לכל". ואז ממשיך עם אריק איינשטיין: "אני ואתה נשנה את העולם".
חולפות כמה שעות. יושב על מדרגות השמש, מדבר עם מורן שפיצר על פינת התרבות שלה ושואל את רוני ורטהיימר מה הוא הולך לשדר. בן רד אוכל תפוח ואומר שכל התוכנית היום תוקדש לרוק גיטרות אמריקאי ומחאה. אנחנו מרגישים שזה הדבר הנכון. להיות שם, בחוץ, כשזה קורה. מוזיקה בשביל החבר'ה שבאוהלים.
"אתה מסית את הציבור"
אבל בערב קיבלתי טלפון מהנהלת הרדיו: "קיבלנו הקלטה שלך מהבוקר", אומרים לי, "ואמרו לנו שאתה מסית את הציבור וזה לא ייתכן כי אתה עובד ברדיו ציבורי".
אני? מסית? את מי אני מסית?
"את המאזינים".
מה אמרתי?
"אמרת שזה זמן נכון לצאת לרחובות ולדרוש צדק חברתי".
חשבתי שזו הלצה, אבל מתברר חשבתי שזו הלצה, אבל מסתבר שגורם בליכוד, אולי סמנכ"ל התקשורת וההסברה אופיר אקוניס, חשב שאני מעביר מסרים שמאלנים. דווקא אקוניס, הסלוניקאי, שנולד בשכונת שפירא קרוב לסבתא שלי, שהיה עורך מוזיקה בעל אוזן רגישה ועיתונאי, דווקא הוא מכולם? אני מתפלא.
"לא רק הוא. תשמע, גם שר התקשורת משה כחלון לא השתגע על זה".
"כחלון? מה איכפת לו מ'רוקר טוב'?"
"למה אתה מתעקש, נו… התקשרו מלשכת ראש הממשלה, אמרו שלא רוצים להתערב לך, תשדר מה שאתה רוצה, אבל בלי להגיד דברים פוליטיים".
מי התקשר מלשכת ראש הממשלה?
"התקשרו. התקשרו. אל תתגרה בנמר".
הפוליטיקאים אף פעם לא אהבו את קול ישראל. רשות השידור הייתה סמרטוט אדום שרצו להיכנס בו בראבאק. הרפורמות לא צלחו. חיינו מיום ליום. ידענו שזה ייגמר. אין רשת ביטחון. בפרסית אומרים "לא מרגיזים את האיש שעומד מולך עם חרב". המנהלים שלי ביקשו ממני "לא לנקוט עמדות פוליטיות, ואתה יודע מה זה אומר. סומכים עליך".
שאני אקח אחריות לעצבן את אלו שרוצים לסגור אותנו ורק מחפשים תירוץ?
"אמרת מהפכות?", "אמרתי שאני לא ילד של מהפכות"
למחרת פתחתי עם טי רקס, מרק בולאן, "הילדים של המהפכה" – "לא תשטו בנו, ילדי המהפכה". הגיטרות רעמו. פתחתי מיקרופון ואמרתי: "בוקר טוב, מאזינות ומאזינים יקרים, רציתי גם לומר שאני לא ילד של מהפכות, לא היה לי כסף ואין לי כסף, ועם זאת לא עני, אני. אדם פשוט שכמוכן וכמוכם רק רוצה שהקרקע תהיה יציבה יותר מתחת לרגליי".
השירים דיברו. בועז כהן באולפן 88FM, לפני כעשור
הטלפון האיר באולפן באור אדום עוד לפני שהגיטרות סיימו. עניתי.
"מה אמרת על מהפכות?", היה הקול מודאג בצד השני, "אתה אמרת 'מהפכות'… לא?"
"אמרתי שאני לא ילד של מהפכות".
"תעשה לי טובה, אל תסבך אותנו. שים את המוזיקה ותספר על השירים, על האמנים. אל תתייחס לפוליטיקה. זה לא הזמן. אנחנו רדיו ממלכתי. ציבורי. טוב?"
"טוב".
שמתי את הקלאש "White Riot" השיר הראשון מהאלבום הראשון. 1977. "זו הייתה שנת מהפכה", אמרתי, והוספתי: "ב-א-נ-ג-ל-י-ה. ואלה הקלאש. שיר זעם, שנפתח בסירנה של משטרה".
נתתי לסטארמר לשיר, ותרגמתי תוך כדי: "כל הכוח נמצא בידיים של אנשים עשירים מספיק כדי לקנות אותו / ואנחנו הולכים ברחובות, פחדנים מכדי לנסות משהו". אחר-כך בא, כמובן, גיל סקוט הרון, "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", קלאסיקת זעם מ-1971 שהמציאה סגנון שלם: ראפ. גיל סקוט הרון עם החליל של יוברט לוז והבס של רון קרטר והדקלום של הפואמה המטורפת, המדהימה, על רקע ג'אז. סיימתי עם "אשליות" של ניסים סרוסי. נראה היה לי מתאים לזמן ולמה שהתחולל בחוץ. "אשליות, אשליות רבות, אך רובן אינן מתגשמות". הו, סרוסי. לא לעבוד לעולם? לא לשרת שום אדם? אשליות!
בינתיים, בשדרות רוטשילד, מירי רגב באה לעשות קולות של הזדהות, ומישהו התיז עליה מים וגירשו אותה. להפגנות לקחתי ילדה בת 10 על הכתפיים והחזקתי את ידה של הבכורה, בת ה-14. אלפי בני אדם שצעקו שהעם רוצה צדק חברתי. הזענו. נדחקנו. בתוכנית שלי, ברדיו הממלכתי, לא הייתי יכול לומר את זה.
"בכיכרות צעקתי, ברדיו דיברתי על השירים עצמם"
את הצעקה צעקתי בכיכרות. במיקרופון שנתנו לי לא יכולתי להשתמש, אבל בספריית המוזיקה המרשימה של קול ישראל, בהחלט כן. אז בקיץ הזה צעקתי בכיכרות ולמיקרופון דיברתי רק על השירים עצמם. ואיזה שירים:
בכל יום שידרתי את טרייסי צ'פמן, "מדברים על המהפכה". בלי לדבר על מהפכה. ומדי פעם גם את אתי אנקרי, "מיליונים". ואת שלום חנוך, "מחכים למשיח". ואת פורטיסחרוף, "פנתר שחור". ואת אהוד בנאי על "עגל הזהב".
וכמובן, ברי סחרוף עם "עבדים", משינה עם "הנה אנחנו" (איפה המדינה ואיפה החזון). אריק איינשטיין יושב מול הנייר. בלי לומר מילה, כמו שביקשו ממני.
עברו מאז 10 שנים. את קול ישראל הם הצליחו לסגור, את המוזיקה לא. וגם המחאה הכושלת ההיא, עזרה למחאה של השנים האחרונות להתמקד, ולנצח.
