"מה מכינים למצעד הגאווה?!" שאל היום המנכ"ל בזעם, לאחר שהבין שלחודש הגאווה שום דבר כבר לא יהיה מוכן, ושלכל היותר נוכל לארגן משהו למצעד.

ואז החלטנו שלא.

לתחום סיקורנו, התקשורת הישראלית – ובימים מסוימים גם הבין-לאומית – יש פריווילגיה אדירה ולא מובנת מאליה כלל: להטב"קיות לא רלוונטית. לא באיוש משרות בכירות מאחורי הקלעים, לא בהופעה על המסך בתפקידי הגשה, לא בקרדיטים של יצירה ובימוי. אייטמים ומצעדים בסגנון "ההומואים השתלטו על המסך" או "הלסביות המשפיעות בעיתונות" הם כל כך 2010 בעינינו. שלא לומר 2000.

ולכן, להטב"קים ועוזריהם, השנה לא תקבלו אצלנו סיקור מיוחד. לא כי אתם לא חשובים, או כי אין עדיין הרבה מאבקים לנהל עד שוויון זכויות מלא, או כי כל ילד וילדה במרכז או בפריפריה יכולים להרגיש חופשיים להיות ולהמשך למי שבא להם. זה לא ככה ואנחנו יודעים את זה ונמשיך כל אחד בגזרתו לפעול למען חיים שווים והוגנים יותר לכולנו.

אבל התקשורת הישראלית, על כל מה שרע בבועתיות שלה, היא אי של שפיות כשזה מגיע לגאווה. מנכ"לים, דוברות, כתבים ועורכות שנמצאים על הספקטרום הלהטב"קי – יש הכל מהכל, והכל בסדר. להזכיר שוב נטייה מינית של מישהו בעולם המצומצם שלנו, שבו אין לזה שום חשיבות, עושה עוול להישגיו המקצועיים ולעובדה שהוא נמצא איפה שהוא נמצא בזכות ולא בחסד.

נכון, חשוב שילדים יראו מגוון דמויות על המסך וידעו שאפשר ומותר הכל, כשיש רצון ואהבה של כל הצדדים. אבל בשונה מצבע עור או משקל, שצריך להנכיח גם מחוץ לשטאנץ, נטייה מינית היא לא משהו שרואים באולפן או בדיווח מהשטח, וזהות מגדרית היא לא משהו שמשפיע על תיעדוף אייטמים באתר באופן שמצדיק ציון מיוחד. הן נון אישיו, ואנחנו מסרבים להפוך אותן לאישיו.

משום כך, כמה שזה לא מובן מאליו בכל מגזר אחר, אנחנו רוצים לשמר את המובנות מאליה הזאת בתחום שלנו ולא נכין פרויקט גאווה מיוחד. אנחנו גאים בכם כל השנה.