הוא נולד בראשית שנות ה-50. אלינו הגיע בגיל צעיר מאוד; קטן קומה, מחוטב גיזרה ומפונק בצורה בלתי רגילה. לאבק, למשל, היתה עליו השפעה שלילית מאוד. רגיל היה לכרי הדשא של אימו-הורתו, צרפת. כשניסנו להוליכו במרחבי הנגב – החלו אבריו העדינים להתמרד. נשימתו קצרה, לבו זייף ב"טורים" וקרביו חמרו כשסופות החול עשו בהם שמות. כזה היה ה- AMX-13 כשהכרתיו לראשונה בשלהי מלחמת סיני – 1956. מאז עבר "ניתוחים פלסטיים" לרוב, שהפכוהו מיצור תפנוקים אריסטורטי לחיית מדבר נועזת, מהירה ותוקפנית. אמנם – נותרו בו אי אלה פגמים קטנים – זכר למחלות הילדות שלו – אבל בכללותו היה בהחלט מקובל ובן-בית במשפחת שרייני צה"ל.
כיום, בגיל הבר מצווה שלו, אינו כבר המילה האחרונה – אבל יחד עם זאת הוא גם לא סוף פסוק. עשר שנות מילואים לימדונו להכירו מקרוב וביסודיות. יש לו תותח מזהיר, ואם תקפיד לעשות לו תיאום כוונות מוצלח, הוא יקפיץ לך מטרות בטווחים יפים.
המנוע – הוא חביב. מסוגל לפתח במישור מהירות של 70 עד 80 ק"מ לשעה. ויחד עם זה הוא צולח מכשולים באלגנטיות שלא תבייש שום טאנק חדיש בעולם. מערכת צידוד והגבהה הידראולית – בעלת כושר סיבוב פנטסטי ומהיר של 360, מוסיפה גם היא לתכונותיו הבולטות. נהיגה? כפרייבט ממש.
מהן הטענות אליו, איפוא?
קודם כל, עדינות יתרה בכל המדובר במערכות חשמליות והידראוליות. שנית – המתכנן שלו דאג לכל דבר חוץ מאשר לצוות: כששיריונאי בגובה 1.90 מנסה להתקפל פנימה בתוך תא שה"קליבר" שלו אינו עולה על רוחב כתפיו של הטאנקיסט – ומחפש במעמקי התובה את הפגזים החבויים שם – העניין מתחיל קצת לנדנד. שלישית – וכאן אני מרשה לעצמי לדבר בשמם של מפקדי הטאנקים – הוא מאפשר למפקד לבצע כמעט כל פעילות פיזית מבורכת חוץ מאשר…לפקד! טעינת פגזים, התעסקות עם מכשירי הקשר, טיפול בתותח ועוד כהנה וכהנה הם מעיקרי עבודתו של המפקד והתעסקויות אלו גוזלות ממנו זמן יקר מפז, שלמפקדי טאנקים כבדים, למשל, יש בשפע. בקיצור – כלי שכל כך אוהב שישרתו אותו ולא צריך לתת משהו משלו..
אבל למרות הכל – ניתן בהחלט להפיק ממנו ביצועים נאים מאוד. ואין כמו מלחמת 'ששת הימים' כדי לאשר זאת, כפי שעוד יסופר להלן.
גבול בלי שוטרי גבול
הקריאה המיוחדת באה קרוב לשעה 0900 – החמישי ליוני 1967; מצויים היינו אז במצב כוננות גבוה, ליד אחד מקיבוצי הדרום, רובצים רוב הזמן על גבנו ומשתדלים להשתזף מבעד לרשתות ההסוואה. נשמע קולו של המ"פ אמנון – "על הרכב עלה. הנע מנועים. סוף!". רשתות ההסוואה נזרקות מטה, מגולגלות חיש ונקשרות אל כנף הטאנק מלפנים. האנטנות מתחברות למקומן ומחזירות שוב לטאנק את דמות החרק בעל המשושים. בודקים שוב ושוב את האביזרים השונים. הטאנק עצמו רוטט כסוס מלחמה מעלה קצף, שדרושה לו רק נגיעה קלה בצלעותיו כדי להזניקו קדימה. ושוב קולו של המ"פ: "נועו אחרי בשדרה לפי סדר המחלקות., לפתוח רווחים. נוע. נוע, סוף!". זחל"ם המ"פ כבר עף קדימה בתוך עננת אבק, ואחריו מזנקים מבין העצים טאנק אחרי טאנק – כאריות שפרצו מסוגריהם. אנו טסים כברת דרך על כביש, ולאחר מכן עולים על דרך עפר, ההולכת ומדרימה, הולכת והופכת חולית יותר. אזרחים בצידי הדרך מנפנפים לשלום. אני משיב להם בלב כבד במקצת. אין זה בדיוק מצעד יום העצמאות. הפעם אנו הולכים "על באמת". עשר שנות אימונים ותרגילים יעמדו עתה במבחן – ובמבחן כזה שאינו מסתיים במתן ציונים דווקא. אבק הליס, המיתמר מתחת לשרשראות אינו מותיר בגופינו חלקה נקיה אחת לפליטה: דרורי, התותחן, נראה לצידי כליצן מאופר לקראת הופעה.
אנו נכנסים לאזור דיונות. האבק דמוי הפודרה מפנה מקומו לחול עדין-גרגרים, וזה האחרון – נזקו אינו נופל מזה של הראשון. המ"פ מושך קדימה במרץ. הדרך עדין ישרה ונוחה. הטמפרטורה גבוהה מאוד ואני מעיף, מדי פעם, ממרום הצריח, מבט לעבר תריס הרדיאטור – שמא ניתזים מים רותחים החוצה. בינתיים הכל בסדר.
השטח לא מוכר לי, ואני מתחיל לחפש את המלחמה. מבט למעלה – נקי. ימינה ושמאלה – אין עשן, גם לא אש. כנראה עוד לא הגענו. הדרך הופכת בינתיים לדרך לשעבר, ואנחנו נעים בעקבות ג'יפי הסיירים, שבראשם יענקל'ה המפורסם, עליו בהחלט אפשר לשיר "סיירות היא בדמו ממש כמו, כמו שגעון". הטאנקים מתחילים לגלות כבר סימני התאמצות, ותיבת ההילוכים עובדת במרץ מראשון עד שלישי לסירוגין. בשעה שתיים בצהריים מודיע המ"פ: "עברנו את הגבול!" – הרגשה מוזרה, לעבור ככה לפתע לחו"ל – ועוד למצרים. בלי ויזה ודרכון. שום שוטרי גבול לא נראים בשטח.
אוטומטית אני מתחיל לבלוש אחרי מוקשים, הם הפכו סיוט לגבי, למרות שמימי לא הסתכסכתי עם מי מהם אישית. אבל – השמועות…הטאנק עדיין בתנועה ואני נרגע לאט לאט.
את שארית היום עשינו במסע מפרך ומפרק-עצמות בתוך נבכי הדיונות, כשהג'יפים הזריזים מגלים מידי פעם מעבר חדש ונוח יחסית. אויב לא נראה בשטח – או מעליו. לקראת לילה נכנסים לחניון: הנהגים העייפים עד מוות מצווים לישון, ושאר האנשים מבצעים טיפול בשהייה – גירוז, שטיפת מצמדים – ניקוי פילטרים וחיזוק ברגים. במשך הלילה אנחנו צופים בקרב עז, המתחולל מאחורי האופק – בכיוון צפון. שמיים אדומים, פצצות תאורה וכל שאר המרעין-בישין. משידורים באלחוט – אני מבין שנתגלתה התנגדות קשה במוצב אויב, שקודם לכן נשטף ע"י יחידותינו, עם בוקר – תדלוק מהיר והפקודה – במלוא המהירות לעבר היעד. פרשת ההסתבכויות בדיונות חוזרת ביתר שאת. חיילים מצריים בוחרים נראים נעים בחולות. נושאי הנשק שבהם – זוכים לתשומת לב מקלעינו תוך כדי תנועה. גופות הרוגים מתגלות פה ושם – ההרוגים הראשונים, מספר כלים שנתקעים – מושארים מאחור – העיקר להמשיך. עדיין איננו נתקלים באויב ממשי.
בצהרי היום עומדת השדרה בשערי אל-עריש. כוחות משלנו עסוקים ביו בטיהורה מאז הבוקר, למעשה, היינו מיועדים להחלץ לעזרתם מכיוון בלתי צפוי למצרים – אבל מסתבר שהסתדרו יפה בלעדינו. אנו חוזרים פנימה. עולים על הכביש העובר ממזרחה של העיר ונעצרים בסופו של דבר ליד שדה התעופה, שהיה עדיין עשן וחרוך מביקור חיל האוויר אתמול. ניתנת הוראה לטיפול יסודי ברכב ובנשק. אוכלים גם ארוחת צהריים של מנות קרב, יחידות גדולות של פאטונים, סנטוריונים ושמרנים עוברת על פנינו וכעבור זמן מה אנו מבחינים בעשן רב מצד דרום. רעמי תותחים נשמעים בברור. קרב מר מתנהל שם. בלילה אנו מתודלקים שוב ולפנות בוקר עולים על הכביש שועטים ברוב מרץ דרומה.
החושים מתחדדים
שמיני ליוני – היום הרביעי לקרבות. מאז שעות הבוקר המוקדמות אנו דוהרים על ציר הדרך אל-עריש-ביר גפנה. מדי פעם כשמתגלה צורך – אנו יורדים מן הכביש וצולחים חמאדה זו או אחרת, תוך פריסה רחבה של הכלים ודירבון המנועים עד קצה גבול היכולת. האוזניות מצרצרות: "מהר, מהר, מהר", אנו חולפים ב"פול-ספיד" על פני שיירות אספקה העושות דרכן דרומה, ותוך זמן קצר אנו משאירים מאחור גם את יחידות הטאנקים הכבדים שלנו. אלה האחרונים נראים מתעסקים בהתארגנות מחדש, וזאת אחרי שבשלושת הימים האחרונים פרצו במכת-אדירים את מתחמי האויב לאורך כל הציר עד כאן.
לקראת הצהריים מבשרות האוזניות, שמעתה ואילך יוביל הגדוד שלנו – גדוד טאנקים קלים AMX-13 – את האוגדה כולה, כשהוא מהווה את חוד החנית. החושים מתחדדים, עד עתה ידענו, שבעצם את העבודה העיקרית עושים עבורנו הפאטונים והסנטוריונים ואילו מעכשיו – גורלנו בידינו. אנו שוצפים ב-70 ק"מ לשעה ומתרחקים יותר ויותר מכוחותינו העורפיים. חום המנוע מתקרב כבר ל-90 וזאת מטמפרטורה שבימים כתיקונים היתה מחייבת עצירה וצינון – ואילו עכשיו פשוט שולחים אל המנוע מבט של "אל תעשה בעיות" – וממשיכים.
הכביש – מחורר וממוכתש כגבינה שוויצרית ושוליו "הומים" משרידי טיפולו היסודי של חיל האוויר. פעילות אויב עדיין לא ניכרת ולפי מהירות התקדמותנו דווקא על הכביש ובמבנה כמעט מנהלי – אני מניח שוודאי ידוע איכשהו למישהו, שהציר לפנינו פנוי, מדי פעם בפעם צצים בינות לחולות קבוצות חיילים מצרים, העושות דרכן אל התעלה, אבל אין מתעכבים בגללן – חבל על הזמן.
הלילה יורד עלינו, כשאנו במרחק שאינו עולה על 60 ק"מ מאיסמעליה, מצמצמים את רווחי הנסיעה לרווחי לילה ובק"מ ה-57 אנו נכנסים לחניון לילה. הגדוד מתקדם על ציר הכביש ממש. נצנוצי הפנסים של המ"מים מכוונים את הטאנקים – כלי למקומו. קבוצת פקודות אצל המ"פ – אי שם בראש החניון, המט"קים – מפקדיד הטאנקים – כולם טרוטי עיניים מחוסר השינה של הימים האחרונים – נרכנים סביב המפקד – משתדלים לסחוט עוד טיפת עירנות מתאיו העייפים של המוח.
"בהתאם לדו"ח מודיעין אחרון" – מסביר המ"פ, "עלינו לצפות הלילה להפתעות דווקא מאחור. קיימת אפשרות שניתקל בטאנק או במספר טאנקים העושים דרכם אל התעלה במגמת בריחה, אלה הם טאנקים, שצוותיהם איישו אותם מחדש במשך הלילה – לאחר שזנחום קודם לכן, אפשרות שניה – רגלים מיואשים וצמאים, שעלולים לנסות לתקוף על מנת להשיג מים ומזון, מאלה יש להיזהר במיוחד, אפשרות שלישית וכמעט בלתי מתקבלת על הדעת – "תנועת אויב מכיוון התעלה". המ"פ מסיים את הוראותיו במספר הנחיות לגבי שמירה וכוננות, ואנו חוזרים איש לרכבו.
זחל"ם חטף פגז
לילה חשוך. הצוותים מסתדרים לשינה, כשכל אחד מצווה להתארגן בתאו שלו פנימה. מי שמכיר את ה- AMX יודע, שאפילו לעמוד ניתן בו בקושי – שלא לדבר על לישון. אבל מסתבר, שבני אדם נעשים גמישים למדי, כשמתעורר צורך דחוף לכך, ובייחוד כשהעייפות מגיעה לשלב כזה, שכבר לא איכפת במיוחד איך ועל מה ישנים, אתה יכול לראות טאנקיסט מפלונטר לו בין כל מיני זיזים, בליטות וידיות, והוא ישן כמו תינוק על מזרון גום אוויר.
השמירה בחוץ – ביד החרמ"שים. סמלי המחלקות והמ"מיפ מתחלפים ביניהם בהאזנה למכשיר הקשר. ישנים חצי שעה ומאזינים חצי שעה וחוזר חלילה. השעה 0100. נחירות הישנים מרקיעות שחקים בקצבים שונים ומשונים. דרורי, התותחן שלי, מכווץ בתאו כשראשו פונה על דופן התא ומן הסתם חולם על מקלחת הגונה, או אפילו על הפלונית שלו. קורקוס, הנהג, מתהפך מצד אל צד, ומשמיעה קללה עסיסית בצרפתית מדי כמה דקות. המ"מ זקו נע הלוך ושוב בין הטאנקים של המחלקה. כשהשינה ממנו והלאה. מכשיר האלחוט מזח"לם המג"ד משמיע קרקורים מונוטוניים, הנקטעים מידי פעם ע"י דיווחים שונים.
לפתע – נהמת מנוע מאחור. לא עוברות דקותיים, וזוג פנסים צץ על הכביש ומתקרב במהירות לעברנו. המוכנית ממהרת ואנשיה אינם מבחינים כנראה בחניון המאופל. קני עוזים ומקלעים המופנים אליה תוך שאגות "עצור!" עוצרים אותה בחריקת בלמים. חבורה של חיילים מצריים מבוהלים מזנקת למטה, ומוקפת מיד ע"י חיילינו. הללו מבולבלים לגמרי, ואלה מהם שמחזיקים בנשק, ממהרים להשליכו. אחרי חיפוש קפדני מורים להם להסתלק לעבר החולות ומעודדים אותם אותם לכך במספר צרורות באוויר, רמז נוסף לא דרוש והם נעלמים חיש.
החבר'ה שהתעוררו לשמע ה"פנטזיה" חוזרים לחלומותיהם והחניון שוב שוקע בתרדמה – בתקווה למצות עוד כמה שעות שינה. קרוב לשעה שלוש, כשהכל כמעט ישנים וחושך מוחלט – אני קולט לפתע זמזום מרוחק העולה מכיוון דרום – קול עמום ועמוק שאינו יכול להיות אחר מאשר כלי רכב אחד או רבים הנעים בכיוון כללי דרום – שהוא כיוון התעלה. אני מרגיע את עצמי שזה מן הסתם עוד רכב שהותנע ע"י בורחים מצריים בדרכם הביתה. רבע שעה מאוחר יותר – הזמזום גובר והופך לרעש שאין לטעות בו. טאנקים או כלי רכב זחליליים אחרים. העניין מתחיל להטריד את מנוחתי ואני מעיר את הצוות. תכונה ניכרת גם במחלקות האחרות.
מחכים.
עדין לא ניתנת כל הוראה באלחוט. טרטור המנועים מדרום מתעצם והולך, ואז – הפתעה נוספת. מן העורף מופיעה לפתע משאית נוספת. שבקודמתה היא לא הבחינה בחניון והיא פורצת ישר פנימה ומצליחה לבלום ברגע האחרון. קולות נרגשים בערבית נשמעים מתוך הברזנט האופף אותה. מספר חרמ"שים וטאנקיסטים מזנקים ומורידים אחר כבוד כעשרים "מיואשים", משתררת שם אנדרלמוסיה קטנה ונשמעות צעקות "אירפע-אידכ!" המסורתית. ממקומי בצריח הטאנק מתחיל העסק להיראות מסובך. סוף סוף אין זה שעשוע גדול להתעסק כאן עם כי נידחי ערב – כשרעם מנועי טאנקים נשמע בחזית. האוזניות בקסדות מצטלצלות לפתע בקריאת פתאום: "הנע מנועים, טאנקים בחזית, להתפרש – סוף!" זינקתי פנימה תוך שאגה, "היכון לירי!" משיכה בידית הסדן. על המגש מונח כבר פגז ואני מטיחו במכה אחת פנימה – אל תוך בית הבליעה. אני שומע את המנוע מותנע בטורים מלאים. מוציא את הראש החוצה ומנסה לתפוש את המתרחש. טאנק המ"מ מבצע עכשיו פנייה חזקה שמאלה. אני מורה לנהג לשבור חזק שמאלה גם הוא ומאיץ בו: החש, החש! ואז תוך כדי תפנית ראיתי במרחק כ-100 מ' מחזית החניון זוג אורות מתקדם במהירות רבה. טאנק מצרי. ותוך שנייה – הבהק עצום, רעם אדיר, ומייד אחריו בזק של התפוצצות מימין – בכיוון הזחל"מים. אחד מהם נדלק מייד בלהבה אדירה. זחל"ם אחר נראה מתקדם לעבר הטאנק המצרי כשהוא יורה בו במקלע ה-0.5 שלו מטווח מטרים ספורים, קליעיו נראים ניתזים מעל השריין באלפי ניצוצות. ומייד הוא חוטף פגז וניצת גם הוא.
אש לגובה עשרות מטרים
כל זה התרחש במשך שניות ואז שמעתי את המ"פ אמנון, בקולו השליו והרגוע, כשהוא פוקד על השבת אש מהירה מכל הכלים. למעשה, לא היה צורך בדירבון, מפני שכל הטאנקים שבחזית ואלה שהצליחו להתפרש כבר – שטפו באש יעילה וחזקה את כיוונו המשוער של האויב, שהיה מוסתר בחושך. הורגש בעליל שאנחנו פוגעים פגיעות טובות. לפתע, כרוח סערה, מופיע טאנק אחר ומבצע פנייה במגמה מובהקת לאגוף את החניון מן הצד – צידה של המחלקה שלנו, לרגע נהמה חיה, שזהו AMX המנסה לשנות עמדה, אבל בהרף העין הבא הבחנתי בצריח חצי-האשכולית האופיינו כל כך ל T-55. הלה – תוך כדי פנייה החל מצודד את תותחו לעברנו. טאהק המ"מ היה באותו זמן בדיוק מולו, ואילו אנחנו קצת משמאל ובדירוג קל לאחור. כאן ברצוני להעיר, שהתותח שלנו היה מקולקל ביום האחרון, ולקראת הלילה עבדנו עליו ונוצר הרושם שלא יכזיב יותר. המחשבה הראשונה, שחלפה בראשי עכשיו למראה המפלצת ממול היתה: לכל הרוחות תותחי החמוד – הפעם אתה יורה בלי חוכמות…
מסתבר, שזאת הפעם, התחשב בחומרת המצב ושילח פגז אימים לעבר ה- T-55 – בשניה או שתיים אחרי שלידנו רעם תותחן של המ"מ, גם הוא לאותו כיוון. מטווח כזה, של כ-30 מ', אפשר לירות אפילו 'מן המותן' ולפגוע, ואמנם – שתי הפגיעות עצרו את הטאנק מייד ודמויות מטושטשות נראו מזנקות ממנו. דרורי החל "מעביר" עליהם את אש ה-0.3 שלו והמשיך לרדוף אותם גם כשהתחבאו בין השרשראות.
בינתיים, כשדרורי היה עסוק בריסוס ה- T-55 – נאבקתי אני קשות עם הסרן הסורר, שמיאן להמשיך במלחמה – אחרי שנאות לשלח פגז אחד ויחיד. עד מהרה נוכחתי שאי אפשר יהיה להתגבר על התקלה מבלי לפרק את התותח, והחלטתי להמשיך "להרעיש עולמות" עם המקלע בלבד. אני מעיף מבט לימין, זחל"ם שלנו עולה בלהבות. אנשי חרמ"ש רצים. תחמושת מתרסקת ודלק בוער יוצרים פטריות אש ענקיות ו"זיקוקי דינור" שמכסים את מלוא השמיים. קולו הבוטח של המ"פ מרגיע: "אין להיבל מההתפוצצויות – אלה הם מוקשים שלנו, המתפוצצים בחום הלהבות".
כאן ברצוני לציין: בהפתעה מוחלטת ששררה עם פרץ היריות הראשון – כשלפני עיניך עולות להבות השמימה ופגזי 100 מ"מ חורשים מזימות סביבותיך, אתה עלול, ככה, די להתבלבל. ואז הגיעה שעתו הגדולה של המ"פ; זקוף ממותניו ומעלה לדופן הזחל"ם – ישב לו בנחת – במרכז החניון ממש, מואר כולו. כבאור יום, באש המוקד ושולח את פקודותיו בקול שקט ומתון, ואינו שוכח לחלק את ה"בראבו" שלו לתותחן-צלף, או לספר לחבר'ה שהם שולטים במצב ושימשיכו לשפוך אש וגופרית, וש"כל הכבוד" וכו'. כשאתה רואה אותו כך – חשוף ובוטח, אין לך ברירה, אלא פשוט להשתדל לא לאכזב אותו.
פגזי נפץ וח"ש יעילים מאוד מוטחים במלוא המרץ לעבר הבהקי התותחים של המצרים. למרות המצאם בחושך, נפגעים כמה וכמה מהם על ידינו, וניכר בעליל שהם אינם יודעין "איך אוכלים" את הדייסה ההולכת ומתבשלת להם כאן, הולכת ורותחת.
לשונות האש מגיעות כבר לגובה של עשרות מטרים, וקליעותיהם של המצרים נעשות מדוייקות יותר. הם גם מאומנים דיים להחליף עמדה אחרי יריית פגז או שניים ולהקשות על איתורם. הטאנק של מ"מ 1 סופג פגיעה ישירה בצריח, והמ"מ נראה מתעופף החוצה מן הצריך – קם על רגליו ומטפס על זחל"ם המ"פ, הטאנק עולה מיד באש. טאנק נוסף שלנו נפגע. יורים אל האוייב. עוד קליעות טובות. עוד תמרונים, טאנקים שלהם עולים בלהבות. משאית תחמושת מתרסקת לגזרים בהתפוצצות, המקלע שלנו, למרבה המזל, יורה בלי הפסק. אני נהנה לראות את דרורי מפעיל את המקלע במומחיות – יוצק שמן לתוך נתיביו ושולט בידיות ההגבהה והצידוד ביד אמונה. ארגזי הפעולה הריקים מתעופפים בזה אחר זה החוצה ומורגז כבר חסרון בתחמושת.
נחמה מוכרת
קרוב לשעה חמש, כששאגות התותחים הופכות כבר לנהמות וגמגומים ותחמושת כמעט אוזלת, באה פקודה ה"מגמה לאחור" של המ"פ. גם כאן לא נוצר בלגן ואנו מוסטים אחורה בדילוגים, כשהקנים מופנים אל האויב., שסבל פגיעות חמורות, ומלקק עתה את פצעיו. במרחק 200 מ' מגבעת החניון אנו תופשים עמדת אש חדשה. אני מעיף מבט סביבי: גם לנו יש פצעים ללקק, אך אין ספק שפצעיו של האויב חמורים יותר, ושהמכה אשר ספג מאיתנו היא קשה. זחל"ם המ"פ תפש מקומו בינינו. מרחוק נראה החניון כתופת רותחת – אפופת עשן שחור ובזקי אש משסעים את השמיים מידי פעם – מלווים בשפך של ניצוצות אדומים. זריחת השמש מוצאת אותנו בעמדות אש – צופים אל כידון הגבעה שעשנה תימר עדיין. עדיין לא רואים שריון אויב. ממתינים לתחמושת, או לתגבורת. קורקוס, הנהג – מוציא לראשונה מזה שעות את ראשו מתאו, שואף מלוא ראותיו אוויר טרי ורענן, דרורי התותחן מונה את ארגזי התחמושת הספורים שעוד נותרו בידיו – כשהוא שולח אלי מבט של "זהו כל מה שיש בידי לעשות, מצטער", כשלעצמי – אני עסוק בתצפית: סוקר במשקפתי את הרכסים הלוך ושוב – הלוך ושוב…
נהימה מוכרת מאוד מאחור מקפיצה אותי ממקומי, יחידת סופר-שרמנים שלנו מתגלגלת לה במהירות ותופסת חיש עמדות לפנינו. אנו מנופפים לשרמניסטים בהתלהבות והללו כבר מחפשים אחרי טרפם. ואמנם כעבר זמן מה התחלנו להבחין בצריחי T-55 צצים להם על ראשי הרכסים. השרמנים נכנסים איתם בקרב, ועד מהרה מתחילות פטריות עשן שחורות עולות מטאנקים פגועים. אנחנו, בינתיים, ביציע. הרבה אין בידינו לעשות עכשיו. הקרב שם מתנהל בעוצמה רבה.
זהו בשלב זה פשוט צליפה הדדית, בה התותחן הטוב יותר זוכה. ושלנו בדרך כלל טובים יותר, והנה – נוסף עוד "משהו" לקרב. כעיטים זועפים יורדת לפתע בצלילה מסחררת רביעיית סופר-מיסטרים, שצצו מאי שם והתחילו להשתולל באיזור שהיה נסתר מעינינו – מאחרי גבעות קדימה. עשן רב עולה משם, כשמדי פעם חוצה אותו מטוס ביעף – פונה בנסיקה חדה ומפנה מקומו לאחר וחוזר חלילה – מחזה מרהיב ומרטיט לבבות.
הרביעייה הזאת רק מסיימת, ובמקומה מופיעה אחרת וההילולא נמשכת בשצף קצף – במשך שעה ארוכה.
כוחות רעננים משלנו עוברים על פנינו: שיירה ארוכה ארוכה של פאטונין, סנטוריונים ושרמנים – מלווים בחרמ"ש רב. אנו נשארים במקום – להתארגנות. החבר'ה נמסתודדים סביב הטאנקים ומחליפים רשמים. עדיין אם יודעים מה עם הנעדרים. ניחושים נזרקים מכל כיוון – קטעי אינפורמציה נקלטים מפה ומשם. נותר רק לקוות…
התותחים נשתתקו. שוב מתעסקים ב"קטנות": טיפול בכלים, מכתב מן הבית, שמירה, פוליטיקה. ורובצים. מחכים.
מלחמת ששת הימים נערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967, בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה. המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 799 חיילי צה"ל נהרגו במלחמת ששת הימים.
'אש בליל להבות' התפרסם בגיליון 'במחנה' ב- 5/7/1967 על ידי יעקב שילה, קריקטוריסט ומאייר ישראלי ששימש כצייר וכתב של העיתון בין השנים 1965-1972. כשיריונר בהכשרתו הצבאית (סא"ל במיל') מקדיש שילה רבים מאיוריו להצגת הווי חיל השריון.