למי שלא קרא, תמצית הסיפור היא שאדם בשם בועז שבו, שבני משפחתו נרצחו בפיגוע טרור, חוייב בתשלום פיצויים לפלסטיני, בגין נזק גוף שנגרם לאחרון באירוע שקדם לפיגוע.

באופן כללי, הכתבה מבוססת בלעדית על גרסתו של שבו. אין שום סימוכין, אין תגובות מצד גורם כלשהו, ואין שום הרהור אחר הגרסה. אין כמובן מחלוקת, שמשפחתו של בועז שבו, שעומד במרכז הכתבה, היתה קורבן לפיגוע טרור רצחני ומזעזע, בו נרצחו רעייתו ושלושה מילדיו, ושניים אחרים נפצעו. בקרב עם המחבל נהרג אדם נוסף.

שבו כלל לא שהה בבית בזמן הפיגוע, ולכן לא נפגע. עם זאת, ברור שמדובר באדם שחווה טרגדיה איומה ומזוויעה. אלא שמכאן הדברים מסתבכים.

האירוע המשפטי בגינו נתבע שבו התרחש לפני הפיגוע, בשנת 1996. התובע הוא אדם שטוען שנפגע מירי שביצע שבו, במסגרת אירוע במהלכו, לטענת שבו, הוא הותקף על ידי המונים שיידו לעברו אבנים. לטענת התובע, הוא לא היה מעורב באירוע, ולכן הוא ביקש לתבוע פיצויים משבו.

בתחילת הכתבה, רוזנבאום מתארת כיצד ״הפורע הערבי״ תבע את שבו – אך שבו לא ידע על התביעה. ההוכחה לכך היא שהתביעה הומצאה כביכול לרעייתו של שבו בשנת 2003, קרי לאחר שנרצחה בפיגוע. לפי הכתבה, ״עורך הדין הערבי הובס״, והתיק הוכרע לטובתו של שבו.

נשמע משכנע, נכון? אבל העובדות שונות לגמרי.

הנה ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, שניתן בתביעה *שהומצאה בשנת 1999, ושניתן בה פסק דין בהיעדר הגנה במרץ 2002*, כלומר שני האירועים התרחשו *לפני* הפיגוע.

עמוד ראשון של ההחלטה | עמוד שני של ההחלטה

התובע הציג המצאה לרעיית התובע, וטענת שבו נגד ההמצאה אכן התקבלה – אך לא משום שהיא בוצעה בשנת 2003, אלא בשל ספק באמיתות החתימה. כלומר, הסיפור קורע הלב על ״המצאה לאחר המוות״ – לא היה ולא נברא.

נמשיך.

רוזנבאום טוענת שיכולתם של פלסטינים לתבוע ישראלים בתביעת נזיקין מבוססת על ״ערעור לבג״ץ״, ביחס לאירוע שבו ״ערבייה מעזה״ תבעה את צה״ל בגין פציעה בעין. נעזוב את זה שבג״ץ בכלל לא דן בערעורים, אלא רק בעתירות. אין בכלל ספק שכל אדם שטוען שאזרח ישראלי ביצע כלפיו עוולה נזיקית – רשאי לתבוע אותו בבית משפט בישראל. לא היתה על כך מחלוקת מעולם.

השאלה שכן התבררה בבג״ץ (אגב, סיפור תושבת עזה והפציעה בעין לא מוכר לי) היא סביב שאלת תביעה *נגד המדינה*, בעקבות פעולה של צה״ל, ומדובר בדין שונה לגמרי. לא נרחיב על כך, אבל הסיבה שאין שום קשר בין הדין בתביעה בעקבות פעולה של צה״ל לבין מעשה של אדם פרטי היא חוק הנזיקין האזרחיים, שפוטר את המדינה מאחריות נזיקית על ״פעולה מלחמתית״, וכן קובע סייגים משמעותיים על יכולת לתבוע את המדינה בגין פעולות שביצע צה״ל ״באזור״, קרי בעזה ובאיו״ש.

נחזור לכתבה. רוזנבאום מתארת שמשפחת שבו ניסתה לתבוע את הרש״פ, אך התייאשה ולא קיבלה שום פיצוי. גם כאן, העובדות מעט שונות.

ראשית, הדין בישראל בהחלט מכיר באפשרות לתבוע את הרש״פ בעקבות פיגועי טרור, ולאחרונה ביהמ״ש העליון אף אישרר השתת פיצויים ״עונשיים״ על הרש״פ.

לא מאמינים? מוזמנים לעיין בפסק הדין הזה, מלפני שבועיים, ובקטעים המצורפים. בפסק הדין, ביהמ״ש העליון אישרר פיצויים *עונשיים* של עשרות מיליוני ש״ח נגד הרש״פ ומרואן ברגותי, בעקבות פיגוע. לא שמעתם דבר על פסק הדין הזה, כי הוא סותר את נרטיב ״בג״ץ השמאלני״.

שנית, בתביעה שהגישה משפחת שבו היא *כן* זכתה בפיצויים של מיליוני ש״ח מהמחבל שביצע את הפיגוע. לטובת בועז עצמו נפסקו פיצויים בסך של כ-5.6 מיליון ש״ח. זה נתון שמשום מה אין לו זכר בכתבה, אף שהוא בודאי רלבנטי.

וכעת ודאי תאמרו – אבל המחבל לא ישלם דבר. מה לגבי התביעה נגד הרש״פ עצמה? ובכן, מסתבר שבשנת 2013 הצדדים *הסכימו* שהתביעה תידחה, ללא הוצאות.

איני יודע מה קרה ״מאחורי הקלעים״, אבל מאחר שהדין מכיר, כאמור, באפשרות לתבוע פיצויים מהרש״פ (והשופט דרורי ודאי מכיר בכך…), התרחיש הסביר הוא שלא מדובר ב-״התייאשות״ מהתביעה. אבל, זו *הערכה בלבד*, ולא עובדה.

הגענו אל פסק הדין שבמרכז הכתבה, בו, לפי הנטען, חייבה השופטת פרידמן-פלדמן את שבו בפיצויים בסך 85 אלף ש״ח. תחילה, יש להעיר שהציפייה ששופטי המחוזי יסיירו באזור שכם במסגרת בירור תביעה אזרחית – מעט מוגזמת. לגוף העניין, אהיה זהיר, ואטען *שככל הנראה* אין לפרידמן-פלדמן כל קשר לתיק. וכל כך למה?

כי לפי כל הנתונים שהצלחתי למצוא, ההליך בין התובע לבין שבו, על גלגוליו השונים, התנהל בכלל בבימ״ש השלום, ולא במחוזי, *והסתיים לפני כחודש*. אגב, *ככל הנראה* הוא הסתיים *בפשרה* – אבל איני יכול להתחייב על כך.

בנוסף, השופטת פרידמן-פלדמן מטפלת ככלל בתיקים פליליים בלבד. כמו כן, כל החיפושים שעשיתי בנוגע למעורבות כלשהי של פרידמן-פלדמן בהליך – העלו חרס.

סימן שאלה נוסף נעוץ בכך שכאמור לא התבקשו תגובות לכתבה, לא מהתובע וכמובן לא מדוברות הרשות השופטת, קרי לאף אחד לא ניתנה בכלל אפשרות לסתור את הדברים.

אף למותר לציין, שאין בכתבה שום הפניה לפסק הדין. כל זה לא אומר בודאות שאין לשופטת פרידמן-פלדמן קשר לתיק, אבל בשילוב עם שאר הטעויות הגסות בכתבה, עם המגמתיות בה ועם הרצון לנגח את השופטת המסוימת ואת ״המערכת״ – זו לכל הפחות הערכה מבוססת למדיי.

כמובן, שאם ״בשבע״ יצרפו פסק דין שיוכיח אחרת – אתנצל עמוקות ואכה על חטא.

(כעבור יממה)

תמונת מצב: הציוץ והכתבה – נמחקו. ועל כך נאמר, ביחס ל-@besheva_news, כי מודה ועוזב ירוחם. בינתיים התבררו שתי עובדות חד משמעיות בעניין. למי שלא בקיא בדין, סעיף 42א לפקודת הראיות קובע שאם אדם הורשע בהליך פלילי (כלומר אשמתו נקבעה מעבר לכל ספק סביר) – אפשר ״לייבא״ את ההכרעה הזו להליך אזרחי (שרף ההוכחה בו נמוך יותר).

מכאן, ששאלת חבותו של בועז שבו בנזיקין – כלל לא היתה שנויה במחלוקת. השאלה היתה רק גובה הפיצויים. בסופו של דבר, מסתבר שגרסתו של שבו – שאין ספק שחווה טרגדיה איומה, ושעליה התבססו הכתבה והפוסט של ״אם תרצו״ – היא, למרבה הצער, גרסה שקרית.

יוני רוטנברג (כתב משפט והתיישבות ב"בשבע") מתקן:

הובא לידיעתי שהכתבה המצורפת תוקנה והשופטת בהליך היתה בלהה יהלום ולא פרידמן-פלדמן, אז מתקן גם פה.

— יוני רוטנברג (@Yoni_Roten) March 20, 2021

————–

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בעולמות המדיה בקבוצת הפוש הייעודית של כסית בווטסאפ – בלי חפירות, בלי דיבורים, רק קישורים לאייטמים חדשים. להצטרפות לחצו כאן. ויש גם אפליקציה: להורדת האפליקציה עבור מכשירי אנדרואיד  |  להורדת האפליקציה עבור מכשירי אייפון