"הייתי בת 30, בני הבכור היה בן שנתיים ואביו, בעלי דאז, היה זה שנכנס לדיכאון אחרי לידה והפסיק לעבוד ואני נאלצתי לפרנס. עד אז חשבתי שאנשים שמגיעים לעיתונות הם מינימום גדולי עולם, ומי אני הפחותה? ואז ב-"כל העיר", שהיה מקומון ירושלמי נפלא, התפרסמה כתבה של מישהי שהכרתי והיא לא הייתה גדולת עולם.

"שאלתי אותה איך היא קיבלה כתבה, והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם איציק אשכנזי, לקחתי ממנה את הטלפון שלו והתקשרתי אליו לתאם פגישה. הוא שאל אותי על איזה נושאים ארצה לכתוב ואמרתי לו שאני מוכנה לכתוב על הכול חוץ מעל עניינים עירוניים וענייני צבא. הגשתי לו כתבת מבחן שהתפרסמה בשער.

"הכתבה הייתה על סופרת ילדים חרדית בשם יוכבד סאקס. קראו לכתבה "סיפורי סאקס לילדים". היא הייתה מתנחלת מרושעת, דוסית מהגיהינום שהתעקשה שאשים צעיף כשראיינתי אותה. היה אז אוגוסט, בבני ברק, בלי מזגן. הכתבה התפרסמה ביום שישי וביום ראשון קיבלתי הצעת עבודה.

"באופן כללי, עורכי עיתונים הם לא אנשים נחמדים מידי, והיחס הזה היה מופנה לנשים וגברים כאחד. רובם מאותגרים חברתית לדעתי"

"בזמנו היו מלא עיתונים, היום העיתונות המודפסת נמצאת בקריסה טוטאלית שרק תתגבר. התחלתי לעבוד ב"כל העיר", נכנסתי להריון עם תאומים ובחודש התשיעי, בזמן שהייתי בשמירת הריון התקשר לביתי נחום ברנע שביקש לדבר עם "מר ליבנה". בעלי דאז, אריאל הירשפלד, אמר לו שמר ליבנה נמצא בשמירת הריון. הוא חשב שנרי זה שם של גבר. נחום ביקש שאתקשר אליו כשאני מסיימת עם ההשרצה והציע לי להצטרף לצוות "כותרת ראשית".

"כל כך הערצתי את נחום ברנע וכל כך אהבתי את "כותרת ראשית", זה היה עיתון העיתונאים, עיתון נפלא עם מעט מאוד קוראים. שילמו רע מאוד אבל הייתה אווירה של יחידה מובחרת. רק לשבת בישיבות מערכת עם נחום ברנע ותום שגב היה כבוד גדול. לאחר זמן מה העיתון נסגר ועברתי לכתוב בעיתון "חדשות", שאחרי כמה שנים נסגר אף הוא. אחרי שהוא נסגר חזרתי ל"כל העיר".

"לאחר שהוריי נפטרו, כתבתי על זה כתבה וידעתי שבחיפה, עיר הולדתי, אף אחד לא קורא מקומון ירושלמי ולכן החלטתי לפרסם את הכתבה בעיתון "הארץ". הגיעו למערכת 3000 מכתבים של קוראים כתגובה על הכתבה, ואז הציעו לי משרה בעיתון "הארץ". זה היה לפני 23 שנים ומאז אני שם".

האם אי פעם הרגשת שניתן לך יחס שונה בגלל שאת אישה?

"מעולם לא. מקצוע העיתונות הפך למקצוע נשי בשל המשכורות שנהיו נמוכות. אם תסתכל גם על כתבות מגזין תראה שרוב מוחלט של הכתבים הן נשים. וזה למה? כי אנחנו נשים אז אפשר לשלם לנו חרא. לא הרגשתי אפליה. באופן כללי, עורכי עיתונים הם לא אנשים נחמדים מידי, והיחס הזה היה מופנה לנשים וגברים כאחד. רובם מאותגרים חברתית לדעתי".

איך את רואה את השינוי במקצוע בשנים האחרונות, מאז פריחת האינטרנט?

"לפני שנתיים אבנר אברהמי אמר לי "המציאו את המכונית ואנחנו נותרנו עגלונים". וזה נכון, אנחנו מחוברים לרשרוש הנייר, ווידוא עובדות, ביקורות הטקסט. מאז האינטרנט זה לא קיים, אף אחד לא מחויב לא לעובדות, לא לסגנון ולרוב גם לא לטעויות כתיב. המקצוע הזה הוא לא מה שהיה פעם. בעבר הייתי עושה כתבות של שישה עמודים, לאף אחד היום אין סבלנות לקרוא שישה עמודים, גם לא לי. הקשב של כולנו הצטמצם. מצד אחד אני נהנית כי אני עובדת די מעט אבל אני מתגעגעת.

"דורון רוזנבלום הגדיר בזמנו את הכתבות שלי ב"כותרת ראשית" ככתבות אפיות לוהטות. כבר אין דברים כאלה היום. אין קשב. ההתמחות שלי הייתה ראיונות עם אנשי רוח. וזה נעלם. אני לא רוצה שזה יישמע כמו נאום של בכי על מותה של העיתונאות כי זה לא. העולם השתנה, אין מה לעשות. לדעתי, אגב, הוא השתנה לטובה. אני חושבת שהדור הצעיר חכם יותר מהדור המבוגר. הבן שלי הרבה יותר חכם ממני".

"בעבר הייתי עושה כתבות של שישה עמודים, לאף אחד היום אין סבלנות לקרוא שישה עמודים, גם לא לי. מצד אחד אני נהנית כי אני עובדת די מעט אבל אני מתגעגעת"

מי היה המודל להשראה שלך?

"בתור ילדה לא קראתי עיתונים וזה מאוד הרגיז את אבא שלי, אמרתי לו שאני סומכת עליו שיודיע לי אם תפרוץ מלחמה או רעב עולמי. הדבר היחידי שקראתי היה הטור של סילבי קשת. הערצתי אותה. יום אחד הגשתי עבודה בבית ספר שגרמה להשעיה של חודש אבל גם ציון 10. המורה שבדק לי אותה כתב בשוליים, "את סילבי קשת הבאה" זה היה כאילו שיגידו לי את יהושוע קנז הבאה, מרגרט אטווד הבאה".

לסיום, מיהי נרי ליבנה הבאה?

"אין לי מושג ירקרק. אני רק מקווה שבניגוד אליי היא תהיה נשואה לאיש עשיר".

————–

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בעולמות המדיה בקבוצת הפוש הייעודית של כסית בווטסאפ – בלי חפירות, בלי דיבורים, רק קישורים לאייטמים חדשים. להצטרפות לחצו כאן. ויש גם אפליקציה: להורדת האפליקציה עבור מכשירי אנדרואיד  |  להורדת האפליקציה עבור מכשירי אייפון