טורים אישיים

ביקורת התקשורת: רינה מצליח שומרת נידח

רינה מצליח גם כשאת צודקת הצופים לא אוהבים את זה.רינה מצליח (צילום: גיל יערי, פלאש 90)

אדם צועק את שחסר לו

במוצ"ש, בפגוש את העיתונות, התייחסה רינה מצליח לעיתון ישראל היום כ"מקום נידח". עכשיו, כמו שאפשר לראות בעמודים אלו, אני האחרון שיוותר על הזדמנות לדאחקה בריאה על ישראל היום. נידח? רק עכשיו התפרסם סקר TGI האחרון והוא עדיין מוביל את השוק. הוא אכן עיתון בעייתי, בעיני, אבל בהחלט עיתון, ובטח לא נידח.

בשידור עצמו הגיב הכתב הפוליטי של ישראל היום, יהודה שלזינגר, עם פרופורציות הולמות לאמירה האגבית:

אבל זה לא נגמר בזה, כמובן. "אדם צועק את שחסר לו", כתב מאיר אריאל, ולפי הסערונת שצצה ברשתות החברתיות, האנשים בישראל היום – העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר בישראל, כן? – עדיין מסתובבים עם תחושת קיפוח ברורה.

לסיכום, אתה יכול להוציא את העיתון מהמקום הנידח, אבל לא את המקום הנידח מהעיתון. אתם כבר לא שם, תרגיעו.

 

יש תהליכים

כידוע, התקשורת מאוד שמאלנית. ומאחר ואנו תקשורת שמאלנית, הרי שאנו מחפשים מתחת לאדמה אלמנטים ימניים בתקשורת כדי להסתיר את זה. ולכן, אחרי העיתון הנידח המוביל את הסקרים, אתייחס לפרשן הנידח המוביל את המהדורה המרכזית בישראל, עמית סגל. הפתגם הפרסי אומר ש"אלף חלומות יחלום החתול, כולם על עכברים". אלף הישגים ירשום הימין בתקשורת ובחיים הפוליטיים, ועדיין הקיפוח ותחושת הנידחות חזקים מכל.

באולפן שישי האחרון התבכיין סגל סביב הסערה זוטא על דברי הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, בנושא ההסכם עם אירן (ביידן: אביב מי?). אתם יודעים, הקלאסיקות. "לאן נגיע אם מפקד הצבא יהיה בקו אחד עם ראש הממשלה… מותר לחובש מדים (הטעות במקור) להביא את דעתו בכל הנושאים, יש רק דבר אחד שאסור לו לעשות. חלילה לשרת את העמדות שממשלת נתניהו תומכת בה. על החטא הזה אין כפרה".

סגל, כהרגלו בקודש, עירב גם את האמירה של ח"כ יאיר גולן בימיו כסגן רמטכ"ל על התהליכים האפלים העוברים על החברה הישראלית. קורא חד-עין של הטור שלח לי את התמונה שלהלן, בתוספת האבחנה כי "התהליכים הכי מדאיגים מתרחשים בשיער של סגל. הוא כבר האפיר, ופתאום הוא שוב ג'ינג'י".

שינויי גוון בשיער של עמית סגל
שינויי גוון בשיער של עמית סגל

להלן הקטע המלא מאולפן שישי:

 

עיתונאים של שוקולדה

קראתם את הכתבה של תומר מיכלזון ב"המקום הכי חם בגיהינום" על יחסי העבודה העכורים במאקו וההתעמרות של העורכת צליל הופמן בכפופים לה? קצת מביך ועצוב להודות שאני, כעיתונאי ותיק הנמצא עשור לפני האין-פנסיה, לא הבנתי בהתחלה היכן החריגות הגדולות. כן, זה מגעיל. אבל היי, זה די נפוץ, לא? עד שהגעתי למשפט הבא: "בתקופות שונות שררה במערכת מאקו אווירה שאינה מתאימה לכלי תקשורת גדול ומרכזי בישראל, אלא אולי למקומון תל אביבי בשנות ה-90". ואכן, זה הסטנדרט המגעיל שהסכנתי לחיות מולו. אולי, כמו מהפכת Me Too, הפאקינג מילניאלס והדרישות המפונקות שלהם יצליחו לשפר פה משהו באמת.

קשת של התעמרויות: עשר עדויות על התנהגות פוגענית נגד עורכת בכירה במאקו; העורך הראשי הסיר אחריות

 

פלאפל ג'ינה כמרקחה

לי ירון וורד לי, שתיהן כתבות בהארץ, נכנסו לוויכוח בטוויטר סביב הכתבה של לי (ירון) על הנזקים הנגרמים ושיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב נשים בזנות. לחיצה תפתח את כל השרשור.

 

תפסו את הסטודנט

ללא מילים:

————–

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בעולמות המדיה בקבוצת הפוש הייעודית של כסית בווטסאפ – בלי חפירות, בלי דיבורים, רק קישורים לאייטמים חדשים. להצטרפות לחצו כאן.

 

 

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות