אילוסטרציה
חבר אמר לי פעם שהיום הראשון ללימודים הוא היום המיותר ביותר בשנה, ושמוטב לנצל אותו כדי לבלות עם הילדים בפארקים השוממים. אבל יש לי תחושה שכמו בכל שנה, ובמיוחד אחרי שדיממו על רצפת אוגוסט הלוהטת במהלך שנת קורונה מאתגרת במיוחד, לא יהיו יותר מדי הורים שיוותרו על הטקס המסורתי של השלכת הילדים למוסדות החינוך, כמו גם על פוסט הפייסבוק המקובל של תמונת ילד מבוהל עם ילקוט שגדול עליו בשתי מידות, שאליה מצורפות כמה שורות משתפכות מעל.
זה נכון שכרגע יש לנו יותר שאלות מתשובות לגבי השנה שעומדת בפתח, ושכל הכללים והבדיקות שעומדים בפנינו הם דבר לא פתור בעינינו, כמו אנשים בלי ילדים שמגיעים לתערוכת דינוזאורים בשבת האחרונה של החופש, אבל אנחנו הורים, והזמן לימד אותנו לקחת את מה שאפשר לקחת כרגע. לגבי מה שאולי יבוא אחר כך, אנחנו כבר נתמודד. כאילו שיש לנו ברירה.
אז ביום רביעי נקום בשעה מוקדמת במיוחד, נכין את הסנדוויץ' כמו כולם (למעשה, יום פתיחת הלימודים הוא יריית הפתיחה הרשמית לפתיחתו של מפעל הסנדוויצ'ים הגדול ביותר בקוסמוס) ונוריד את הילדים בשערי בית הספר, שם מצפה להם המאבק האמיתי – מול הילדים האחרים.
אני עדיין זוכר את איך שאני הייתי מגיע ביום הראשון לשער בית הספר, איך הייתי בוהה בבניינים האפורים ובילדים שנראו כולם מלאי ביטחון, משהה ככל יכולתי את כניסתי לתוך העולם המאיים הזה. היום הדברים שונים, כביכול. יש ימי הסתגלות, הבניינים קצת פחות אפורים ושיטות הלימוד הרבה פחות נוקשות, אבל בעצם אבל שום דבר לא באמת השתנה. גם לילדים שלנו הכל ייראה זר ביום הראשון, ההמולה תהיה מאיימת, וכל הילדים האחרים ייראו להם מלאי ביטחון. ואולי זה מה שצריך להדאיג אותנו, לא יעילותן של הבדיקות הסרולוגיות.
החדשות הטובות הן שכך או אחרת, בסוף יהיה בסדר. ואם לא, לפחות הם ייצאו מחושלים. הגדולה שלי עולה עכשיו לכיתה ב'. כבר יש לה קצת ניסיון עם ההתמודדויות האלה. אמנם חצי מהשנה הם ישבו בבית, אבל ילדים הם בדיוק אותו החרא גם בזום. ועכשיו היא מספרת לי על כל מפת התככים של הכיתה שלה, על מי אוהב את מי, ומי לא. היא ילדה, והיא רוצה שכולם יאהבו אותה. אני מספר לה שאי אפשר שכולם יאהבו אותנו, ושרק כשאנחנו גדלים אנחנו מבינים את זה. בערך. אבל אותה זה לא מעניין. היא מחכה ליום הראשון של הלימודים, ובטוחה שהשנה תצליח לשכנע גם את הלא משוכנעים. עלי, בכל אופן, זה עבד.
ואולי זה הסוד. כמעט שני מיליון תלמידים יתחילו פה את הלימודים ביום רביעי, ולמרות שהלימודים שלהם היו די מקוטעים בשנתיים האחרונות, ולמרות המסכות, ההגבלות והכל, הם עדיין אופטימים ומחכים לתחילתה של השנה. זה מין גיל כזה. ואנחנו רק צריכים להשתדל שלא להרוס להם את הנאיביות המקסימה הזאת. שיהיה לנו בהצלחה.
