הנה הגיע אוגוסט, החודש השני של החופש הגדול. החלק הקשה נמצא עוד לפנינו, בעיקר להורים לילדים קטנים שהמסגרות שלהם נגמרו. מצד השני, אנחנו כבר רואים את הסוף. 1 בספטמבר ממש במרחק נגיעה ואיתו השגרה המיוחלת.
אז זהו, שלא ממש.
אם נשים רגע את מגפת הקורונה בצד, נראה שגם בלעדיה המצב די עקום. השנה לא תספיקו להריח את השגרה והיא כבר תברח לכם ביחד עם חודש חגים שמשאיר אתכם עם ימי לימודים/עבודה ספורים. פעם בכמה שנים זה קורה – חודש החגים יוצר רצף עם החופש הגדול, ומתקבלת חופשה בלתי נגמרת של שלושה חודשים.
הנה רעיון: למה שהחופש הגדול לא יתקיים בחודשים אלול-תשרי? מי התקבע בדיוק על היולי-אוגוסט האלה? ההיגיון הבריא אומר: חודשיים חופש, שזזים מעט משנה לשנה בהתאם לחגים שמסונכרנים עם החופשים שלנו מהעבודה.
מבחינת מזג האוויר גם מדובר ביתרון. החופש לפעמים יגלוש לאוקטובר ונוכל לעשות עוד דברים חוץ מלברוח למזגן. וללמוד בחום? בטח שאפשר, גם ככה כל הכיתות ממוזגות וזה עדיף על עוד סיבוב בקניון.
שמישהו יסנכרן את זה
כל כך הגיוני שחודש החגים יהיה חלק מהחופש הגדול. כמה הגיוני שהחופשה הארוכה של הילדים תהיה מסונכרנת עם התקופה שבה גם להורים יש יותר ימי חופש, בגין החגים. פעם בכמה ימים גם יש פעילות סגורה בלו”ז, עם תוכן של ממש. ומה עם מאזן ימי החופש של אנשי ההוראה? גם לזה אפשר למצוא פתרון ולהזיז את מספר ימי החופשה ממקום למקום מבלי לפגוע בכלום. רוצים חשבון פשוט? אפשר להתחיל את החופש בט"ו בטב. זה אפילו סמלי אם מחפשים משמעות.
הנה, אפילו התחברנו למורשת. חופש גדול שמהווה גשר מטאפורי יפה בין השנה שהסתיימה לזו שמתחילה. או משהו כזה.
לא מצליחה לחשוב על סיבה הגיונית אחת נגד. כלומר, ברור שיש סיבות ושיש מי שיתנגדו. אבל אמרתי הגיונית.