אילוסטרציה
בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי בתוך חוות חיות. אני שונא חווֹת חיות, בעיקר כי הן מכילות בתוכן הרבה יותר מדי חיות, יחד עם ריח הגוף שלהן. בכל אופן, בהיתי שם באיזו עז (לפחות זה מה שסיפרתי לילדים, באותה המידה זה היה יכול להיות גם יעל או גדי), כשלפתע היא נענתה לצרכיה הטבעיים וחרבנה בדיוק מושלם מול פרצופי המשתומם. הדבר הראשון שעליו חשבתי היה שאבות צריכים לקבל הנחה משמעותית במקומות שאליהם הם באים כדי לסבול למען הילדים. לפחות בחודש אוגוסט. הדבר השני שעליו חשבתי היה שמתישהו כל זה – אוגוסט, ילדים שלי ושל אחרים ופתרונות קלושים לכל זה כמו חוות חיות ריחנית – יהיה חייב להסתיים.
האמת אבל שכבר היו לי נפילות יותר גדולות מחוות החיות. זה היה הרבה יותר זול מבילוי במקומות עם מזגן (25 שקלים כניסה, ועוד הילדים הכינו לעצמם שם פיתה על הטאבון וסגרו לי את הפינה של ארוחת הבוקר), הילדים קיימו אינטראקציה עם בעלי חיים ולא עם מסכים (בשלב כלשהו בפינת הליטוף הילד נתן מחטיף הדובונים שלו לטלה חמוד שהיה שם, אפילו אני לא זכיתי לקבל ממנו דובונים), העברנו שם שעתיים עם נוכחות אנושית דלילה יחסית והצלחנו לצאת משם קצת לפני שהתחיל גל החום היומי.
רגע לפני שהגענו אל שער היציאה תפסה אותנו מישהי שנראתה כמו מנהלת המקום: "חבל שתלכו עכשיו, באמת, יש הפעלות, עוד מעט אמוץ האמיץ עושה מחרוזת שירים קלאסיים בעיבוד מודרני, הילדים שלך יאהבו כל רגע". רציתי להגיד לה שבשביל הגדולה אין קלאסיקה גדולה יותר מ"טודו בום", ובשביל הקטן שיא הקלאסיקה זה להוציא נזלת מהאף ולנסות לתקוע לי אותה בעין, אבל במקום זה רק מלמלתי משהו על זה שעיבודים מודרניים זה משהו משהו ונמלטתי על נפשי. לא הייתי כנראה מספיק אמוץ האמיץ בשביל עוד חצי שעה בלי מזגן.
אוגוסט בגדול זה עניין של הסתגלות, ואנחנו צריכים לדעת להתאים את עצמנו לשינויים ככל שהחודש מתקדם. את החודש התחלנו עם הרבה הגבלות הוריות על הילדים, אבל ככל שהימים חלפו והקייטנות נעלמו, נעלמו גם העקרונות. היום כשיש לי יום שלם עם הילדים אני נוהג לפי אמרתו המפורסמת של קרמבו: אתה נותן להם לעשות מה שהם רוצים, ואז לאט לאט מגביר.
במסגרת האווירה הכללית הזאת של סוף קורס, גם נתתי לילדים לבחור לעצמם את מה שיאכלו לארוחת צהריים. חשבתי שהם ילכו על פיצה, תמיד הם הולכים על פיצה, אבל להם התחשק דווקא את "הקציצות הסודיות של אבא" (הסוד הוא שאני קונה אותן בסופר בשקיות כחולות, 2 ב-55). למרות שהם מאוד מעייפים אותי והכל הם דווקא ילדים די חמודים רוב הזמן, אז לא היה לי לב לספר להם מה המשותף בין הקציצה שהם אוכלים עכשיו לבין חטיף דובונים.
טורים נוספים של שמוליק נמר:
קולו של אבא: לאן נעלמו השוקו והלחמניה של הקייטנה?
קולו של אבא: איך לדבר עם ילדים על מוות?
