להקשיב.
כמה נדיר למצוא מישהו שידע פשוט להקשיב.
לפני מספר שבועות קיבלתי דו"ח חניה בלתי מוצדק. במקום בו מותר לי לחנות בתור תושבת האזור.
מעוצבנת ומתוסכלת מאוסף המנהלות שנפלו עלי ללא הזמנה (לבטל את הדוח, לשלוח מיילים, לצלצל לעירייה) שיתפתי את אבא שלי במאורע.
תגובותיו היו כדלהלן:
"את בטוחה שחנית במקום שמותר לך?" (התעניינות שכוונה טובה בבסיסה אבל מה היא גורמת לי להרגיש?)
"ואני היום נכנס לאוטו בבוקר ומגלה ש…" (הלו, עכשיו מדברים עלי)
"את צריכה לשלוח מייל לעירייה… יש שם כתובת מאחורה…" (אני יודעת…)
"טוב לא נורא, חבל להתעצבן" (אבל עכשיו זה מה שאני מרגישה!)
כשכל מה שהייתי צריכה באותו רגע זה מבט משתתף, איזה "איזה באסה" קטן, יד על הכתף אולי וזהו. ובלי להרגיש שהסיפור שלי היה רק האינטרו למה שקרה לו, אם אפשר.
פשוט שיקשיב.
כמה קשה לנו עצמנו להקשיב לאחר במלוא הקשב, מבלי לקפוץ עם משהו משלנו להגיד.
כמה קשה לשבת מול אדם, בעת שהוא חולק מחוויותיו, צרותיו, שמחותיו, קשייו או התלבטויותיו ורק – להקשיב.
בלי לחשוב תוך כדי שהוא מדבר על התגובה שלי.
בלי לחפש את המקום בו החוויות שלו פוגשות את שלי, את ה"גם לי זה קרה" את ה "ואצלי", את ה"אני"…
בלי לעוץ עצות,
בלי להטיף הטפות,
בלי להקטין או לשלול את רגשותיו,
בלי "לא נורא" ו"זה יעבור",
בלי כלום.
פשוט להקשיב.
לשמוע את מה שהוא אומר, להיות איתו במקום שבו הוא נמצא.
לשמוח בשבילו, להתרגש איתו, להבין את הבאסה.
פשוט להיות אוזן קשבת, כלי קיבול לאשר על ליבו.
מול הילדים שלנו אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נתקלים בקושי להקשיב הקשבה אמיתית. כזו נקיה משיפוטיות וצורך לחנך או להציל.
כמעט בלתי אפשרי לעמוד מול הצער של הילד או הילדה שלך, או מול הכעס, מבלי לנסות לתקן. בלי לנסות להרגיע, בלי להביא מנסיוננו שלנו על מנת להקל עליהם ולעשות בשבילם…
ממרום הכוונות הטובות ביותר אנו מוצאים עצמנו מגיבים מהר מדי, חזק מדי, מתערב מדי.
כשהבת שלי מספרת לי על מריבה שהיתה לה עם חברה, או על איזו עוגמת נפש מהמורה, היא לא זקוקה לתחקור באשר לנסיבות (גם אם הדבר נובע מהתעניינות אמיתית), היא לא צריכה שאסביר לה את המניעים של הצד השני (גם אם הכוונה היא לרכך את העלבון), היא לא צריכה שאתן לה עצות איך עליה לפעול (היא באמת יודעת לבד), היא לא צריכה שאגיד לה שזה לא נורא ולא 'כזה סיפור' (כי כרגע בשבילה זה כן נורא) והיא ממש לא צריכה שאסביר לה איפה היא טעתה ומה אשמתה בעניין (גם אם המטרה היא לכאורה לעזור לה ללמוד).
היא צריכה שאני אקשיב. באמת, במלוא תשומת הלב.
היא צריכה שאבין את מה שהיא מרגישה ושאקבל את הרגשות האלה.
היא צריכה לדעת שאני מבינה אותה, שהיא לא מספרת לי סתם.
היא צריכה לדעת שזה בסדר להרגיש את שהיא מרגישה.
היא צריכה שאני פשוט אקשיב.
את המסקנות האופרטיביות היא תסיק לבד. והיא באמת יודעת הכי טוב מה נכון בשבילה.
את ההרצאות, את חוכמת החיים ועצות הזהב, נשמור למועד אחר. לא עכשיו, לא כשהם מבואסים.
ומילה על צניעות. תכלס, אנחנו לא באמת יודעים הכל. התובנות שלנו לגבי מה נכון ואיך כדאי וצריך לפעול, הן לכל היותר דעה של אדם אחד. ומי ישמע – איזה עילוי אנחנו בהתמודדות עם כל קונפליקטי החיים.
אז פשוט להקשיב.
כמה נדיר למצוא מישהו שידע פשוט להקשיב.
כמה קשה לנו עצמנו להקשיב לאחר במלוא הקשב מבלי לקפוץ עם משהו משלנו להגיד.
אבל לפעמים זה ממש כל מה שאנחנו צריכים. זה כל מה שהם צריכים.
