הכנסייה הקתולית היא ככל הנראה הגוף שנפגע באופן הכבד ביותר מהחובה המשפטית לשלם פיצויים לגברים ונשים שנפגעו מגילוי עריות ונוצלו מינית בידי כמרים ונזירות. לפי הערכות, מאז 1982 שילמה הכנסייה יותר מ-500 מיליון דולר פיצויים למבוגרים שחוו ניצול מיני כילדים. מדינות רבות בארצות הברית העבירו שינויי חקיקה על חוקי התיישנות, כך שיתאפשר למבוגרים להגיש תביעות אזרחיות בגין פגיעה שחוו בילדותם, כנגד בני האדם שפגעו בהם לפני שנים ארוכות.
האם ניתן לזכור אירוע, קשה ככל שיהיה, אם חווית אותו כילד קטן, לעתים פעוט? האם אנשים בוגרים יכולים לחוות טראומה שאירעה בשנותיהם הראשונות, כילדים קטנים? אנשים שוכחים שמות, פרצופים וחוויות כל הזמן – אבל האם אפשר לשכוח חוויה קשה כמו התעללות? אונס? מכות? במשך יותר ממאה שנים דיווחו אנשי מקצוע – רופאים, פסיכולוגים – על הקשר בין טראומה לשיכחה. אבל רק בעשר השנים האחרונות, כך לפי הארגון הבינלאומי ללימודי טראומה וסטרס (ISTSS), הוכח הקשר בין טראומה בתקופת הילדות לאמנזיה, שכחה.
חוקרים ואנשי מקצוע מסכימים כי זכרונות מלפני גיל שלוש דינן להישכח ולא ללוות אותנו בחיינו כילדים, בוודאי כבוגרים. אלא שבעת אירוע טראומטי, המוח מייצר אסוציאציות סביבתיות מהמציאות החושית שקשורה לאירוע – טעם, ריח, מראה, קולות ותחושות מסוימות נקשרות בטראומה ומשמשות כ"טריגר" להעלות את האירוע הקשה בזיכרון כשאותו ריח / קול / תחושה צצים מחדש. טריגרים אלו יעילים יותר מכל טיפול להעלאת טראומה מודחקת. טראומה עלולה לצוץ מחדש בזיכרון לא רק מחוויה חושית במובן הגופני אלא גם מפעולה פשוטה כמו צפייה בטלוויזיה או קריאת ספר.
גם אם לא נזכר באופן מודע, בגיל מאוחר אירוע טראומי מהילדות עשוי להיות מומר מזיכרון להתנהגות מסוימת – עצבנות, פחד, חרדה, וכל זאת בלי לזכור את האירוע, כלומר להבין את הסיבה להתנהגות זו. "ככל שגיל הנפגע צעיר כך יורד הסיכוי שיזכור את הפגיעה, או שיזכור במדויק את פרטי האירוע", אמר הפסיכולוג דר' נ.ג. בריל בראיון לרשת ABC לאחר שלנערה במדינת נבאדה התברר כי חוותה ניצול מיני כשהיתה בת שנתיים. אמה של הנערה הבהירה לתקשורת כי בתה כלל לא זוכרת שאירע ואינה מושפעת מהמקרה.
אז איזה סוג אירועים או חוויות קשות יצלחו את חומת הזיכרון ויחוו בעתיד כטראומה קשה? חוקרים סבורים כי הרבה מכך תלוי באופן בו הילד חווה את הפגיעה: אם כאירוע קשה, היא בוודאי תותיר חותם וצלקת; אך בהחלט עשוי להיות שהילד, כאמצעי הגנה וכסוג של "תסמונת שטוקהולם" בה הקורבן מזדהה עם התוקף כאמצעי של הגנה – לא יחווה את התקיפה כאירוע רע, והזיכרון יצנח וייעלם לעולם, בלי להותיר צריבה של ממש. כמו כן, אם יווצר אקט של תקשורת בין הילד לאדם שפוגע בו, זה עשוי להחליש את עוצמת הפגיעה והאופן בו היא תיתפס כטראומה. אם התקיפה או האירוע הקשה קורה יותר מפעם אחת, ובאופן שחוזר על עצמו, סביר שתתפתח טראומה וזיכרון קשה בעתיד.
"לדעתי ציבור רב יופתע עד מאד אם ידע את המספר האמיתי של אנשים שחוו תקיפה מינית בילדותם", אמר דר' בריל. ואכן, אירוע קשה, גם אם הודחק היטב, עלול לפרוץ ולעלות לתודעה גם אחרי שנים של חיים שלווים. במיוחד חמורים וקשים אירועים בהם מופר האמון בין הילד למבוגר האחראי, כמו הורה, מורה או גננת. באירועים אלו, טוען דר' בריל, מופעל הטריגר והחוויה שבה וצפה כטראומה שצרובה בזיכרון ובאישיות.
בישראל מסתובבים חופשי עברייני מין מורשעים
אתר החדשות זצ לקח על עצמו לא לתת להם להשכח או להטמע בהמון
לקריאה הכנסו לפרויקט ״אנס אחד ביום״
