אסף שמידט, ירושלמי בן 20, בחור ישיבת 'נתיבות נריה' בשומריה, הגיע להר מירון בליל חמישי לחגוג את ההילולה עם חבריו. "במירון הייתי כארבע פעמים. כשהגעתי השנה הבחנתי בעומס מסוים. אמנם תמיד היה עומס אבל באופן אישי חשתי שהיה יותר עומס במקומות מסוימים", הוא מספר.
באותו הערב הגיע אסף לבוש בחולצת מד"א, מה שעודד אנשים לבקש ממנו סיוע, והוביל אותו לזירת האסון. אסף היה בין הראשונים שהגיעו לשם.
"פתאום מגיעים אלי שני ילדים וצועקים לעברי כי נדרש סיוע דחוף בשל עומס. בתחילה לא הבנתי מה הם רוצים אך כשעוד ועוד אנשים החלו לצעוק הבנתי שקורה משהו ורצתי אל אזור ההתרחשות. התחלתי לעלות את המדרגות וראיתי מחזה בלתי נתפס. בתחילה לא הבנתי מה קורה ומה אני רואה, ואיך שאני מתקדם יחד עם שלושה שוטרים אני רואה ערימה של אנשים בגובה כמה מטרים והם זועקים לעזרה. ואני מנסה בכל כוחי לסייע ולהבין מהיכן אני יכול למשוך אנשים כדי להוציא אותם, אך זה בלתי אפשרי. אנשים זעקו לי 'תעזור לי, תוציא אותי' ולמרות שגייסתי את כל כוחי לא יכולתי לסייע. אני לא אשכח את זה, לא אשכח את המבט של האיש המבוגר שצועק לעברי 'אני נחנק, תעזור לי'.
"במשך דקות ארוכות שוטרים וכוחות הצלה מנסים בכוח להוציא אנשים מתוך הערימה. לאחר כמה רגעים החלו לזרום המון כוחות הצלה והבנו שכל האנשים שהוצאנו משם חייבים טיפול מידי. הכי חשוב היה לפנות את המעבר תוך כדי מתן טיפול. הפרדנו בין מי שזקוק לטיפול מציל חיים. במיוחד זעזע אותי ניסיון החייאה קשה מאד שלא אשכח. זה האירוע הכי קשה שהייתי נוכח בו, שהשאיר בי משקעים קשים מאד. קשה לי לחזור לשגרה. אני צריך זמן לעכל את הדברים שהיו שם, את הדברים שראיתי וחוויתי".
"אנשים נמחצו למוות, והמוזיקה המשיכה ברקע"
פראמדיק מגן דוד אדום, יוסי חלבי, תושב כפר תבור, היה מהראשונים שהגיעו לזירת האסון בהר מירון. "קצת לפני השעה 01:00 בלילה קיבלנו קריאה על מספר מטופלים שזקוקים לסיוע. התקדמנו לכיוון ומצעד לצעד הדיווח התעצם ומספר הפצועים גדל. הובלתי את הצוות עם שבעה פרמדיקים וחמישה חובשים והבנו שאנחנו נכנסים לתוך זירת אסון".
על גודל הטרגדיה והרגעים הראשונים, סיפר: "אנחנו בעצם היינו הראשונים שהגיעו לזירה. המראות היו מאוד קשים, צעקות ואנשים נמחצים, בהתחלה חשבנו שקרסה טריבונה. עבדנו בצפיפות חסרת תקדים. האנשים שהיו בתור לצאת לא הבינו מה קרה, לא הייתה פיסת קרקע פנויה. צרחנו לאנשים לזוז הצידה ופשוט ראינו ערימה של אנשים שוכבים אחד על השני. הבנתי את גודל העניין בתוך שניות ספורות, כל רגע החייאה וכל רגע חילוץ של פצוע. הזירה הייתה נקייה, בלי דם, בלי הרס של רכוש ובלי קריסה של היציעים. התחלנו להוציא מטופלים אחד אחד ולטפל, בזמן שעוד ועוד כוחות הגיעו לזירה. המוזיקה עדיין פעלה ברקע בדקות הראשונות ואי אפשר היה לזוז ימינה או שמאלה".
על היום שאחרי, סיפר: "בעצם המשמרת שלי המשיכה לתוך האסון – כאשר הייתי במסוק מד"א. ההרגשה הייתה מאוד קשה, לוקח זמן לעכל ולהבין. אני משחזר כל הזמן את האירוע וחושב אם יכולתי לעשות משהו טוב יותר. אני מדבר עם הצוות שלי, מוודא שכולם בסדר מבחינת נפשית. קשה מאוד לחזור לתפקד כרגיל אחרי אסון שכזה".
