המחאה החברתית: בסוף נשארנו רק עם הריח של השתן

10 שנים חלפו, שום דבר לא השתנה. להיא גלמן רם, תושבת השכונה, חוזרת אל הימים של הבלגאן בשדרה ומתפללת שחולדאי לא ייתן לזה לקרות לעולם בעתיד
המחאה החברתית: בסוף נשארנו רק עם הריח של השתן
המחאה החברתית ב-2011 ברחוב רוטישלד בתל אביב { צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

קיץ 2011 הוא קיץ שייזכר עבור חלק מהאנשים כקיץ של “מחאת האוהלים” והתקווה שליוותה אותה, אבל עבורי קיץ 2011 הוא הקיץ בו פסטיבל בומבלה הגיע אלי הביתה, לשדרות רוטשילד בתל אביב.

הייתי אמא צעירה עם ילדון בן שנתיים. פריבילגית שגרה במשולש הזדוני של אחד העם פינת שינקין בואכה רוטשילד. המקום הכי יקר במדינה? לא בשנת 2011. בשבילי זה היה סתם רחוב, שתי דקות מהעבודה, שתי דקות מהגן, הכל ברגל, לא צריך אוטו. כיף. ככה חשבתי לעצמי בסוף יוני, רגע לפני חופשת הקיץ, אבל אז הגיע יולי, ואיתו החום הגדול שנקלע בין העצים המשירים את הבונקלכים המגעילים על המדרכה שנדבקים לכל סנדל וגלגלי עגלה – ואז הגיעו גם האוהלים.

בתחילה היו שניים, שלושה ואז הם התחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. עם האוהלים הגיעו השלטים והפליירים, ואחר כך גם הגיטרות שהפכו מהר מאוד למסיבות אחר הצהריים, שעות סיפור מפי מוכי חשבון הבנק או הגברים הגרושים שעצרו אותך בכל פינה וקראו לך להצטרף גם למחאה שלהם כנגד נשים. ואני? אני רק רציתי להגיע לג’ימבורי, אבל אי אפשר, הדרך חסומה, ההליכה איטית, הנשים חצי ערומות והגרושים עושים חיים באוהלים – קווים לדמותה של מחאה.

וזה עוד לא היה הסוף. כשהגיעה המאסה הגדולה של המוחים\בליינים\מובילי דעת קהל בעיני עצמם, כבר בכלל לא היה לך לאן לזוז. אפילו החלונות המוגפים (דאבל גלייזינג של פריבילגים, כן?) לא הצליחו להשתיק את הרעש בחוץ. והמגפונים, אוי המגפונים, שאת רק מתפללת לאלוהים שמישהו ישתיק אותם כבר, כי יש לך ילד בן שנתיים שלא מצליח לעצום עיניים.

השיא הגיע ללא ספק כשהחצר האחורית של הבניין הפכה למחראה ציבורית וברז כיבוי האש למקלחת שלושה כוכבים. אז גם התחילו אצלי החרדות שהם לא ילכו מכאן לעולם. למה דווקא כאן? אין גינות? פארקים? מה למחאה ולשדרות רוטשילד? למה לא למחות מול מקבלי ההחלטות? כי זה ליד הבית של דפני והיא יכולה בכל רגע לקפוץ לעשות דוש?

זו לא היתה רק מחאתם של הצעירים מחוסרי הדיור, או בעלי הגלמפינג של שדרות רוטשילד עם פנסים מהבהבים בשעות הלילה, בירות, שירה בציבור ואווירה של וודסטוק 1969 – מי זוכר את ויאטנם? תנו יד לשלום ובואו נדבר על שכר הדירה רגע. 2.5 חדרים ב-5000 שקלים, השתגעתם? וזה עוד בלי חניה, או מעלית. בואו אני אספר לכם משהו, בשנת 2021 חלום של כולם למצוא נכס שכזה, היום נשאר לנו רק לחלום. אז, לפני 10 שנים, זו נראתה הזיה טובה עם הסמים שהלכו שם בשלוש לפנות בוקר.

זו היתה מחאתם של אלה שלא היה להם מול מה או מי למחות. כי לא באמת היה משהו מיוחד שסימן את קיץ 2011 כקיץ של מחאות. אז הצטרפו גם מוחי הקוטג’ים ומוחי העגלות והמוחים כנגד המוחים – וגם אני יצאתי במחאה – מחאה של תנו לחיות בשקט ותעזבו את הרחוב של באימ’שלכם.

נהניתם, היה לכם כיף? יופי. ומה יצא מזה? כלום. שכר הדירה ממשיך לטפס, המחאות עברו בקיץ האחרון לבלפור ואנחנו נשארנו ברוטשילד. עם יוקר המחייה המעיק, הפיקוסים שלא הולכים לשום מקום וגם ריח השתן לא נעלם, הוא עדיין שם. עשר שנים אחרי, מישהו מתנדב לנקות את זה?

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
המחאה החברתית: בסוף נשארנו רק עם הריח של השתן המחאה החברתית: בסוף נשארנו רק עם הריח של השתן
נגישות