הסגר הלילי רק יחמיר את חוסר האמון הציבורי בממשלה

ספק אם יש מישהו שעדיין מאמין שהחלטות ממשלת ישראל בעניין הקורונה מתקבלות באופן ענייני. אפילו אחרוני הסחים איבדו אמון | דעה
בנימין נתניהו דגלים מאחור
בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

צריך לומר באופן ברור, שאינו מותיר שום מקום לספק: ממשלת ישראל איבדה את אמון הציבור. היא אולי תזכה עדיין לאמון הכנסת, אם המשבר בין נתניהו וגנץ ייפתר, אבל זה כלל לא משנה – רמת האמון של הציבור בהחלטות של הממשלה היא אפסית עד לא קיימת.

אין סחי גדול ממני כשזה מגיע לממלכתיות. באמת שאין. אני הכי מערכתי שיש, מהסוג שממלא אחרי הוראות הממשלה גם כשזו ממשלה שלא הצבעתי בעבור חבריה (ורוב חיי זה היה המצב) וכשהחלטותיה סותרות לחלוטין את אמונותיי. את הסתירה המצפונית יישבתי עם ההבנה שזהו מחיר הדמוקרטיה, וגם עם ההבנה שאפשר שאני פשוט לא צודק.

ואז באה הקורונה.

בסגר הראשון אני נשבע שראיתי את ההיגיון. יותר מזה, אפילו כעסתי שלקח כל כך הרבה זמן עד שהטילו אותו. חשבתי שהמדינה צריכה לקבל אחריות על המשק, לסגור הכול כולל הכול למשך שבועיים או שלושה, לאתר את החולים ולקטוע את שרשראות ההדבקה – ואז נצא מזה. כשהיו אנשים שטענו שזה סגר פוליטי או ניסיונות של נתניהו, שנאשם בפשעים נגד מדינת ישראל, להימלט מאימת הדין, הם נראו לי הזויים ומגוחכים. המדינה במשבר, היא במצב שדומה למלחמה, וכשהתותחים והנגיפים רועמים זה לא הזמן לבלבל את המוח. קודם נעשה, ואחרי שיהיה שקט נבדוק ונשאל את עצמנו ונריב על האם היינו צריכים לעשות. לא עכשיו.
והמדינה לא לקחה אחריות על המשק (זוכרים את המענק המגוחך של 700 שקלים?), ועסקים קרסו (האוצר העביר “פעימה” של כמה אלפי שקלים לעסקים שהפסידו עשרות אלפים) – אבל הציבור נתן אמון. חשבנו שאולי יש היגיון בשיגעון. האמון נסדק כשהתפרסמו התמונות של ראש הממשלה נתניהו שעשה ליל סדר עם המשפחה, כולל בנו אבנר שאינו מתגורר עמו באותו בית, למרות שזה נאסר על שאר הציבור. הסדק התרחב כשהתברר שגם הנשיא ריבלין התעלם בחוסר אלגנטיות מההוראה להישאר בבית בחג.

אבל המשכנו הלאה. האמנו. קיווינו שיש במי לתת אמון. בסוף הסגר נתניהו הודיע שמדובר בהצלחה מסחררת. הוא סיפר לנו שבאים מכל העולם לשאול אותו איך הצלחנו למגר את המגפה. המשכנו לקוות שאולי יש משהו ענייני בהחלטות.

ואז באה האובססיה של נתניהו להפגנות נגדו, והניסיון שלו להדביק תווית של מפיצי מגפה למפגינים, באמצעות פרוקי הרגליים וחסרי חוט השדרה מתוך סיעת הליכוד, והלכנו לסגר שני כשרוב הציבור כבר משוכנע שאין פה שום דבר ענייני. מי שהתנגדו להפגנות תמכו בהטלת הסגר, ומי שתמכו בהפגנות התנגדו להטלת הסגר, אבל אף אחד כבר לא חשב שיש קשר אמיתי ואמיץ בין עצם הסגר לבין התחלואה. גם לו הייתה תמימות דעים בין הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות שיש צורך בסגר כזה (וממש לא הייתה תמימות דעים כזאת), כשנתניהו קשר בין ההפגנות לבין התחלואה הוא לקח נושא שאמור להיות בקונצנזוס לאומי – המאבק במגפה, למען כלל אזרחי ישראל – והפך אותו לקרדום פוליטי לחפור בו. הסדק באמון היסודי שחובה שיהיה בין אזרחים לממשלה תמיד, ובטח בעת משבר, ונפער בסגר הראשון, הפך לשבר של ממש.

והליכוד ויושב הראש שלו נכשלו לא רק במיגור במגפה, אלא גם בניסיון למגר את ההפגנות. במקום הפגנה אחת בבלפור, היו אלפי הפגנות ברחבי הארץ. במקום 20,000 מפגינים ברחוב אחד בירושלים, היו 150,000 מפגינים במאות רחובות וצמתים בכל הארץ. כשהתברר לנתניהו שהמטרה שלו לסכל את ההפגנות לא הושגה, וכשכלי התקשורת התמלאו כתבות על המגזר החרדי – שהמשך שלטון הליכוד תלוי בו – מצפצף על ההנחיות, לממשלה לא נותרה ברירה כי זה פשוט הפך למגוחך מדי, והסגר השני הוסר.

ובזמן שהתלמידים בחינוך הממלכתי, בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך הערבי ישבו בבית והוריהם היו צריכים למצוא לילדים סידור, בחינוך החרדי למדו בגלוי, בכיתות מלאות, והזעם הלך והתעצם. בזמן שגולשים בבת ים זכו שיוקפץ מסוק משטרתי בעלות של עשרות אלפי שקלים לשעת טיסה, רק כדי לתת להם דו”ח של 500 שקלים, בירושלים למדו בתלמודי תורה מלאים מפה לפה כשהשוטרים מסתכלים מהצד ולא מתערבים – כי אלה ההוראות שקיבלו.
ואבד האמון באופן סופי.

כי התברר מעל לכל ספק, אפילו לסחי מערכתי גמור כמוני, שכל ההחלטות שמתקבלות לגבי הקורונה הן נגזרת של האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה, שרידותו האישית והניסיונות להימלט ממשפט. ומסוכן לתת אמון באנשים כאלה בשעת משבר.

ועכשיו בא “הסגר הלילי”, מין יצור כלאיים לא ברור שאינו סגר ואינו לא-סגר, פשוט דרך של הממשלה לגרום לנו להרגיש שהיא עושה משהו – מיותר, מטופש, לא ברור, מנוגד לעמדה של הדרג המקצועי, אבל משהו – בתקווה שלא נבחין באוזלת היד של נבחרי ציבור שכל שהם עושים זה לדאוג שאחד העמיתים שלהם יימלט ממשפט, בתקווה שההתבזות נטולת היושרה שלהם תביא את הקולגה לסדר להם עבודה גם בכנסת הבאה.

אני רואה את הקריאות שיוצאות לא-לשמוע לממשלה, ומשתומם. זה לא כמו ההשתוממות אז, בסגר הראשון, מפני שאני חושב שהזועקים הם הזויים. ההשתוממות היא כי אני לא מצליח לחשוב על אף אחד שבאמת מתייחס עדיין ברצינות להוראות של ממשלת נתניהו.

הממשלה והעומד בראשה איבדו אמון. במדינה מתוקנת, נתניהו היה מגיש את התפטרותו לנשיא, ולא מעז להציב את עצמו שוב כמועמד לראשות הממשלה, כי נכשל ואיבד אמון. מצד שני, במדינה מתוקנת אף אחד לא היה משתמש פעמים רבות כל כך בביטוי מדינה מתוקנת.

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
הסגר הלילי רק יחמיר את חוסר האמון הציבורי בממשלה הסגר הלילי רק יחמיר את חוסר האמון הציבורי בממשלה
נגישות