הכתובת על הקיר, של ינון מגל

בימין קוראים לזה פסטיבל ומנסים להפוך את אירועי הזכרון לרצח רבין - הרצח הפוליטי הכי מזעזע שהיה פה - למשהו מגזרי. בכך הם למעשה מקרבים ומעודדים את המטורף הבא, שיקח את החוק לידיים
הכתובת על הקיר, של ינון מגל
קבר ראש הממשלה יצחק רבין | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

יום השנה ה-26 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין יצוין מחר (שני), ויותר מהכל אני מתקשה לשאת את המחשבה כמה בקלות זה יכול לקרות שוב. את מסתכלת מסביב על האלימות הגואה ורואה כמה הכל נהיה מפחיד, כמה האלימות נהייתה שפה פופולרית.

כשסיפרתי לילדים שלי על היום ההוא, לפני 26 שנים, הדבר שהכי בלט בסיפור היה הזעזוע. התחושה שקרה הבלתי יאמן, התרחיש שאיש לא העלה על דעתו שאפשרי בכלל. רצח פוליטי בישראל. חברת המופת, האור לגויים. יום אחרי הרצח, איילון, פקקים, אני שומעת רדיו ובוכה. בכי תמרורים כזה, מהלב. ומסביבי, מכונית אחר מכונית – אותו דבר. מדינה מוכה תדהמה.

ועכשיו? התרגלנו. זה כבר נהיה יומיומי. עד כדי כך שהימים לציון הרצח הפוליטי שחילק את תולדות מדינת ישראל ל’לפני’ ו’אחרי’ זוכה לכינוי המזלזל “פסטיבל רבין”. מין הילולה כזו של הסמול. מה אתם מבלבלים לנו את המוח עם הסיפור השולי הזה.

 

המיתוג מחדש של רצח רבין
פסטיבל – המיתוג מחדש של רצח רבין

 

 

נרטיב מסוכן

כיוון שמועד יום הזיכרון מצוין על פי חוק לפי התאריך העברי (י”ב בחשוון) בעוד התאריך החקוק בזיכרון הלאומי הוא 4 בנובמבר, מתפזרים אירועי הזיכרון לרצח הפוליטי על פני כמה מועדים (או כמה שבועות כפי שקרה השנה), מה שככל הנראה הוליד את מטבע הלשון. אך זה לא רק עניין טכני. המיתוג מחדש מסתיר תחתיו נרטיב מזלזל, נרטיב משנה תודעה, נרטיב מסוכן. שנה אחר שנה, מפופמם הביטוי על ידי מי שמרוויח מהקטנת המאורע, על ידי מי שמנסים להציג רצח של ראש ממשלה בישראל, על ידי מתנקש, על רקע פוליטי, כמשהו כמעט לגיטימי במאבק בין מחנות פוליטיים. משהו שיש לו סיבה והצדקות.

 

נרטיב מסוכן - סתם חגיגה של שמאלנים
נרטיב מסוכן – סתם חגיגה של שמאלנים

 

את הלגיטימיות בהפעלת אלימות נגד מתנגדים פוליטיים חש על בשרו כל מי שהעז לצאת נגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. במשך חודשים ארוכים היו אלה מפגינים בכל רחבי הארץ שחוו שבוע אחר שבוע מפגני אלימות רבים מספור, אירועים מסמרי שיער, אחד אחד, שזכו בקושי לאזכור בתקשורת. ניסיונות דריסה, בעיטות, יריקות, התזות גד מדמיע, השלכת אבנים ובקבוקים, דקירות, השחתת רכבים, ריסוס בחומרי ניקוי והדברה, איומים ועוד ועוד ועוד. בהמשך נחשפו לכל הטוב הזה גם שר המשפטים גדעון סער, כאשר פעילים של רשימת “תקווה חדשה” הותקפו באלימות על ידי פעילי ליכוד, השר זאב אלקין שזכה יחד עם בני ביתו להתקפות אלימות בשל ‘בגידתו’ בנתניהו, ואחרים ממחנה הימין שהעזו לצאת נגד המנהיג הנערץ וחוו על בשרם את השנאה היוקדת.

הגדיל ועשה איש התקשורת יעקב אחימאיר שצייץ ציוץ שקורא לכאורה לפיוס אך באותה נשימה הוסיף את ההאשטאג של תוקפי סער (וכבונוס השתמש בביטוי ‘ז”ל’, משל נפטר רבין בשיבה טובה)

 

ולא, אין סימטריה.

אתם יכולים לצחוק כמה שתרצו עם ראשי התיבות זלא”ד והאשטגים משועשעים, אבל זה באמת לא. אותו. הדבר. ולו מהסיבה הפשוטה שעובדתית – האלימות מופנית באופן קבוע וחד משמעי על ידי קבוצה מסוימת, ולכיוון אחד.

זילות הרצח וזילות זיכרון הרצח הם לא פחות ממתן לגיטימציה שדבר כזה יקרה שוב. גם בבחירה להזמין להפגנת ימין ב”כיכר מלכי ישראל” יש אמירה חזקה. כנ”ל בחזרה על מסר “אי הלגיטימיות” של הממשלה בראשות נפתלי בנט. ממשלה שמייצגת יותר טוב מכל ממשלה שקמה לפניה את כל חלקי העם. אם יש משהו שראש הממשלה לשעבר נתניהו אשם בו זה זה – הלגיטימציה לאלימות הזו, ליבוי השנאה, הבערת השטח בכל הזדמנות. אם יש משהו שהאיש הזה צריך לתת עליו את הדין זה שבכל שנות כהונתו הוא לא קם ועצר את מה שקרה פה, אלא להפך: עודד, זרק עוד הערה מלבה, צייץ עוד ציוץ, בעצמו או דרך עושי דברו – שיסה במשך שנים והגדיל את השנאה. ואנחנו רואים את הסחף הזה שהולך וגדל.

יותר מהכל אני מתקשה לשאת את המחשבה, שזה עלול לקרות שוב. בכל רגע ממש. שמה שלפני 26 שנים היכה אותנו בתדהמה, כבר לא כל כך יפתיע.

רק שהפעם הכתובת, כבר עכשיו, באותיות זוהרות וברורות – מתנוססת על הקיר.

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
הכתובת על הקיר, של ינון מגל הכתובת על הקיר, של ינון מגל
נגישות