העבד של המלך 1#: טור התקשורת של זצ

כי התוכן הוא המלך - תראו כמה עבדים יש לו
אילוסטרציה

1. משורר. שמאלני. אל ג’זירה

עמוס קינן נהג לומר ש”הלוואי ויבוא שלום, ונוכל להפסיק לקרוא ליב”י משורר”. באותו סגנון, הדבר הכי מעצבן בימין הוא שהם מכריחים אותי להגן על התקשורת, בזמן שהדבר הכי ראוי לבוז בתקשורת המיינסטרים הישראלית הוא הפחד המטומטם שלה מזה שיאמרו עליה שהיא שמאלנית. לכן, “בשם האיזון”, מזמינים טרולים ביביסטים למהדורות החדשות, מבועז ביסמוט ועד אלירז שדה. אז מה עשיתם? גם שידרתם תוכן משעמם על גבול האווילי שדופק את איכות המהדורה שלכם (יש ימניים מעניינים, אלירז שדה הוא לא אחד מהם), ובכל זאת ממשיכים לקרוא לכם שמאלנים ואל ג’זירה.

אותו עקרון פועל גם בתעופה האחרונה של מכחישי הקורונה ברשתות החברתיות. תחקירנית מתחילה, ככל הנראה, של אחת מתוכניות הפח-פלאף (סליחה, אבל לא סליחה) הוקלטה מנסה לשכנע ישראלי תושב לונדון לעשות את עצמו מבוהל מהקורונה, נתון בכאוס ויתר סממנים סנסציוניים שעורכיה, ככל הנראה, דרשו ממנה להביא. עכשיו, העובדה שזה קורה והרבה, במיוחד בתוכניות האוף-פריים בטלוויזיה, היא לא דבר חדש. אבל עכשיו מכחישי הקורונה הופכים את זה לצימעס במסגרת המסע להוכחת הקונספירציה, לפיה כל העולם משוטה לחשוב שיש מגיפה והתקשורת בראש משתפי הפעולה עם חברות התרופות המנוולות. ולך עכשיו תתייחס לפח הזה כהווייתו בלי שישימו לך על הראש כובע מנייר אלומיניום נגד ה-G5.

 

2. יהודים?? מביאים ביד?!?

יש רגעים בחיים שאתה זוכר אותם בצורה כל כך בהירה, היפר ריאליסטית, כי זיהית את המשמעות שלהם בזמן אמת. גם רגעים מקצועיים. ב-2012, במשרד מעוצב והיפסטרי לעילא באזור DUMBO בברוקלין, מול חלון גדול המשקיף לשני הגשרים המובילים למנהטן מעברו השני של הנהר, היה לי רגע כזה. שימשתי כמנהל המדיה הדיגיטלית של הסוכנות היהודית, והחלנו בפרוייקט המתיש של בניית אתר חדש לארגון, בשבע שפות בלי לומר שום דבר שירגיז אף אחד.

למרבה המזל, חברת העיצוב שנבחרה לתכנן את האתר ישבה בברוקלין ולא בקניון איילון, כך שמתוך צרכי התפקיד – וצרכי התפקיד בלבד – הוטסתי לשבוע בתפוח הגדול, כדי לעבור איתם על ניסויי משתמשים ודיון על קונספציות, קונספטיקות ויתר סוגי הקומפוט המרכיבים את העולם המופלא של עיצוב ממשק וחוויית משתמש.

שאלו על התכנים שיהיו באתר. הנה השליחים, הנה המחנות, הנה הפעילויות, הנה בתי הכנסת העתיקים, ובואו למסעות תגלית בישראל. ואז נדלקו שם שניים מהצעירים, יהודים. חילונים, מנותקים מהממסד היהודי של ארה”ב, בדיוק קהל היעד שהיה לנו בכל המצגות שלא יכולנו באמת לפצח. הם דיברו על טור אישי, מצחיק ונהדר של כותבת בשם רוז סורנו בשם “I Gave a Handy at Jew Camp”, ועסק בהרפתקאותיה המיניות (הדי תמימות אבל מאוד מצחיקות) בזמן נסיעת “תגלית” לישראל. זה היה בדיוק סוג התוכן שהסוכנות היתה צריכה כדי להגיע לקהל שהיא רצתה בו ולא ידעה איך להגיע אליו. זה היה בדיוק סוג התכנים שלעולם לא יכולנו להעלות לאתר של הסוכנות היהודית.

מעבר להבנה המדכאת קלות של סוג התכנים המייבשים שנדרשו ממני בעבודה ההיא (לא באמת מתלונן. כאמור, על נסיעת עבודה לסטודיו היפסטרי בברוקלין. בזצ סידרו לי השבוע הפסקה לשווארמה בנחלת יצחק), מה שלקחתי איתי מהרגע ההוא, עם הגשרים היפים בחלון ומנהטן ברקע, זו ההבנה שאם לא תוכל להגיש את התוכן המתאים למי שאתה רואה כקהל שלך, זה באמת לא ישנה כמה תשקיע בעיצוב, ובממשק, ובחוויית גלישה, ובקונספציות למיניהן.

אה, וגם שיהודים מביאים ביד זה נורא מצחיק.

 

3. חמסה חמסה חמסה

יש משהו יותר מטומטם מבני גנץ ממחזר את בדיחת הקרש על הסכמי השלום עם מרוקו (כשעשינו שלום עם סודאן אמרנו שנשלח לשם בחזרה את הסודאנים, מה נעשה עכשיו עם ההסכם עם מרוקו?). התקשורת הישראלית ברובה הצטרפה להתלהבות מההישג ההיסטורי, ומיעטה להזכיר שרבין ופרס כבר ביקרו אצל המלך, שהיו לנו נציגויות דיפלומטיות הדדיות עד האינתיפאדה השניה או את העובדה שהיחסים הטובים כללו ביקורי תיירים ועסקאות ענק של התעשייה האווירית שמכרה מז”לטים מתוחכמים לצבא המרוקני. אולי כדי לא להצטייר כחמוצה מדי, אבל גם שגרירויות מלאות וטיסות ישירות הן מספיק היסטוריות.

 

4. בעיתונים עוטפים זכרונות

עיתון תל אביב עם עמוס שוקןהחודש נסעתי עם אחי להיפרד מהדירה של ההורים, ולפנות משם מה שעוד ניתן ונרצה לפנות. זה הבית בו עברו עלי שנות הנעורים. ואליו הגעתי בשבתות מהצבא, ולארוחות שישי בכל השנים שאחרי. לא גרו בדירה בשנים האחרונות, ורוב הריהוט והספרים כבר הוצאו ממנה. הקליפה כבר לא ממש הזכירה את הבית שלהם, והזכרונות מהם היו בעצימות נמוכה. ואז בדקנו את הבוידעם. היתה שם שקית ענקית, מלאה ניירות. מסתבר שהם שמרו כמעט כל עיתון שכתבתי בו.

את כל העיתון.

כל הזכרונות עלו.

 

 

5. | דעה

וויינט עלה בקיץ שנת 2,000, אחרי ששביתת פועלי הדפוס של ידיעות אחרונות השביתה את הדפסת העיתון לשבועות ארוכים. העיתונים, שטרם נדמו הדי פרשיות האזנות הסתר והקרבות העסקיים ביניהם החלו לשתף פעולה. התברר שהשמועות נכונות, ושאפשר להעביר את תכני עמודי החדשות מהמחשבים של ידיעות למעריב, ולהדפיס אותם שם. במקום מוסף 24 שעות אפשר לקנות מהארץ את חלק ב’ שלו, ויאללה. עובדי הדפוס לא השתכנעו ובידיעות השיקו האתר שלהם, שעד אז נעשה במסתרים לאורך חודשים ארוכים, ואף אחד לא ידע מתי יעלה לרשת.

הו, הקנאה: לכל האתרים בארץ היו, ביחד, פחות עיתונאים מערוץ בינוני בוויינט. ופתאום אפילו לפ”מ (לשכת הפרסום הממשלתית, שמעניקה תעודות עיתונאי) מוכנה לקרוא לנודניקים שכותבים באינטרנט עיתונאים, ולתת להם תעודה. הו, היהירות: הסלוגן שלהם היה “קל להיכנס, קשה לצאת”. סלוגן מטומטם ואנטי אינטרנטי, אבל מוצדק. היה שם הרבה מה לקרוא (ושום חרטבונת תוכן שיווקי).

הו, הנפיחות: כמה התנשאנו. כאתר של העיתון של המדינה, של מסעודה ושל הפרופסור, היה שם קטע שבזמנו נראה לנו מגוחך להפליא. כאשר התפרסם טור דעה, נניח בנושא תזונה, הכותרת שלו הלכה ככה: “למה אסור לשתות מים אחרי פירות | דעה”. אלוהים אדירים, כמה סאחים, כמה עממיקו, איזה בושות, כאילו אי אפשר להבין את זה מהטקסט שצריך להסביר לקהל בכפית. זה היה הדיבור הירקרק וצר העין, מעין נחמה פורתה מול עוצמת נושאת המטוסים הענקית של המוזסיה. אנו עניים אבל היי, לא כאלה ממסדיים. ופויה.

תיכנסו רגע למדור הדעות של זצ, “מי שאל אותך“. במרבית האייטמים שבו תמצאו כותרות כמו “למה אסור לשתות מים אחרי הפגנה | דעה”. לא כי נהיינו סחים, עממיקו וממסדיים פויה. לפחות אנו מקווים שלא. פשוט כי לקוראים שלנו – זה אתם, היוש – מגיע לדעת לאן בדיוק הם הולכים להיכנס. מראש. כמה שיותר ההיפך מקליקבייט. ושיהיה סאחי.

 

6. פוש

רוב הנוטיפיקציות מושתקות אצלי, ופושים – מאף אחד מאתרי התוכן העבריים – לא מורשים להתקרב למסך הנייד שלי. לא רק שאסור לסמוך על מדגרת חיידקי הקליקבייטים הזו, יש לי משהו יותר טוב. טוויטר. הוא טוב לא רק כדי לקרוא עיתונאים רבים מי עיתונאי ומי לא, הוא גם מקור עדיף ומהיר יותר כדי לקבל חדשות. אני לא זוכר אירוע חדשותי משמעותי אחד יותר מעשור, בו הרשת המשוחררת הזו לא הקדימה את אמצעי התקשורת הרגילים גם בהבאת המידע, גם בהפניות לפרשנויות מחכימות לגביו וגם, כמובן, כמקור לממים ודאחקות על החדשות של רבע שעה קודם. העובדה שזה היה כלי הניהול האהוב על נשיא ארה”ב היוצא אך טבעית.

לפני תשע שנים היתה רעידת אדמה בחוף המזרחי של ארה”ב, שהחלה בוושינגטון הבירה והורגשה עד ניו יורק. זה לקח חצי דקה לגל הסיסמי לעבור בין שתי הערים – מי שהיו אונליין בטוויטר שמעו על הרעידה שבדרך לפני שהרגישו בה. הנה הפרסומת:

 

7. הטרור שלא מדברים עליו

האתרים הישראלים, כולם ככולם, נאבקים על קיומם. במסגרת זו התרגלנו כבר לתרגילים ספק נכלוליים, כמו האוטופליי של הווידאו בוואלה, שיתחיל לעבוד מעצמו אחרי כמה דקות, גם אם עצרת את הסרט, כי למה להיות בשקט אם אפשר להרעיש. מילא הרענון האוטומטי של העמודים בהארץ, שלרוב יגיע בזמן שאתה מנסה לצפות באחד מקטעי הווידאו שהוטמעו בכתבה. כולנו צריכים להתפרנס, אבל מה עם קצת התחשבות? ואולי לעצור את זה לפחות בשעות הלילה, כדי לא להרעיש בכל הבית? הטכנולוגיה קיימת.

אתר zets.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר red@zets.co.il
העבד של המלך 1#: טור התקשורת של זצ העבד של המלך 1#: טור התקשורת של זצ
נגישות