הרשו לנו להאיר בזרקור על אחת מעורכות הדין החרוצות בישראל, משפטנית בכל רמ"ח איבריה אשר פועלת ללא לאות למען לקוחותיה תוך שמירה על עקרונות השיוויון והצדק. הכירו את עו"ד הילה צאירי, חברה בלשכת עורכי הדין מזה 15 שנים, המשמשת כשותפה בפירמת עורכי הדין המוערכת – גדעון פישר ושות'.

בראיון חסר מעצורים עבור אוביטר, משרטטת צאירי המתמחה בדיני משפחה וירושה, את "האני מאמין" שלה, אותו היא פותחת דווקא בביקורת נוקבת כנגד המערכת המשפטית. "אני מעדיפה ציפור אחת ביד מאשר פסק דין על העץ", היא מכריזה כבר בפתח דבריה. "אנשים חושבים שיגיעו לבית משפט ויהיה שם צדק, אבל בפועל אין צדק בבית המשפט – יש מנצח מפסיד, ואתה יכול להיות בכל אחד מהצדדים הללו. יש כיום מחסור חמור בתקנים, לצד העובדה שהשופטים מאוד עמוסים וצריכים לעשות את העבודה שלהם. הם לא רואים אותך, את הקשיים שלך ואת העובדה שאתה לא ישן בלילה שלפני הדיון. השופט רק רוצה לסיים את התיק, להסיר אותו מהשולחן שלו ולהתקדם הלאה".

תחילת הדרך המקצועית של עו"ד צאירי כללה דילמה מוסרית, זאת לאחר שעוד כסטודנטית חברה למשרדו של אביה, עורך דין מדופלם, אשר העשיר אותה מניסיונו. "מאוד התלבטתי בין התחום הפלילי לתחום של משפחה, שכן בשניהם מדובר על דיני נפשות", היא מספרת במבט לאחור. "אחרי שעשיתי במהלך הלימודים באוניברסיטה סמינר קליני בתחום הפלילי, החלטתי שאני פחות רוצה לייצג אנשים שפשעו ובחרתי בתחום של משפחה וירושה".

כשזוג שרוצה להתגרש מגיע אליך, את מנסה להכווין אותו ללכת לגישור?

"אני תמיד בודקת אפשרות של משא ומתן או גישור. רוב התיקים לא צריכים בכלל להגיע לבית משפט. הרבה פעמים תיקים מגיעים לשם רק כי בני הזוג נגררים לשם מבחינה אמוציונלית. יש מקרים יוצאי דופן של תיקים שעולה בהם שאלה משפטית, אבל אם אין שאלה כזו, אין שום סיבה שזוג יגיע למשפט".

מעבר לכך שצאירי היא מגשרת, היא גם מעניקה שירות ליווי משפטי בתוך תהליך הגישור. "במקרה כזה מגיע אליי אחד מבני הזוג ואני מלווה אותו בכל תהליך הגישור, בדגש על החלק המשפטי. צריך להבין שגישור הוא בסופו של דבר משא ומתן, ומשא ומתן שצריך לדעת לנהל. עשיתי המון השתלמויות וקורסים בתחום של משאים ומתנים וליווי בגישור, כדי לדעת איך ללוות נכון את הלקוח או הלקוחה, כך שתוצאות הגישור יהיו מיטביות".

כל העיסוק במשפחה מביא לכל מיני תובנות על זוגיות?

"קודם כל יש את אלה שמועדים לפורענות פעמים רבות אני רואה שהקשר של אלו שהתחתנו בגילאי ה-20-21 לא מחזיק מים, כמו גם קשרים בהם קיים פער גילאים גדול בין בני הזוג. במקרים אחרים, כל אחד מבני הזוג התפתח לכיוון אחר, או מה שחיבר אותם יחד היו הילדים, והם למעשה מיצו את הזוגיות".

יש לדעתך סגנון מסוים של אנשים שמועד יותר להתגרש?

"האמירה 'צריך לדעת ממי להתגרש' היא מאד נכונה. הסגנון האישי והאישיותי של הצדדים לא יקבע אם יתגרשו, אלא איך הם יתגרשו. יש את אלו שמבינים שהם יכולים להתעלות מעל הסיטואציה ומפנימים שהתנהלות בבתי משפט היא לא דבר נכון ויש את אלה שכועסים מדי, פגועים מדי, נקמנים מדי וכשמתנהלים מתוך המקום הזה, הדרך לביהמ"ש קצרה".

לדברי צאירי, לעיתים אף קורה שהליך הגישור גורם לבני הזוג לחזור מהרצון להתגרש ולהחליט להישאר ביחד. "היה זוג שעשיתי ביניהם גישור, כאשר במהלכו הבעל אמר משהו, והאישה ישר קפצה. אמרתי לאישה שאני לא חושבת שלכך הוא התכוון, הסברתי את מה שאני חושבת שהוא ניסה להגיד, והבעל אישר את דבריי וכך הלאה. בסופו של דבר, מרוב ש"תרגמתי" אותם אחד לשני נוצרה תקשורת מחדש. הם נעלמו לאיזושהי תקופה, ואז הודיעו שהחליטו לחזור. מאז לא שמעתי מהם, אז אני מקווה שהם עדיין ביחד".

לא יהיה עוד אח

למרות שרוב האנשים חושבים שהתיקים המשבריים יותר הם תיקי הגירושין, צאירי משתפת מניסיונה כי המערבולות העמוקות יותר הן דווקא סביב מאבקי הירושה. "תמיד אומרים לי שמאבקי הגירושין מכוערים, ואני אומרת שדווקא לא – לקוחות אומרים בנחרצות אצלי במשרד, כשהכל עוד טרי, שלא תהיה להם עוד זוגיות, אבל בסוף חולף זמן וכמעט כולם מסתדרים ומוצאים זוגיות חדשה. בני זוג יבואו וילכו, אבל משפחה זה לנצח. כשהורים תובעים את הילדים שלהם או כשאחים תובעים האחד את השני, לא יהיה להם תחליף. לא יהיה לך עוד אח או אמא".

באילו סיטואציות למשל הורה תובע את הבן שלו?

"הורים תובעים פעמים רבות בגלל מתנות – למשל ניתנה מתנה ועכשיו רוצים לבטל אותה, כי הילד התנכר להורה שלו וההורה כבר לא רוצה להעניק לו אותה".

אחת ההמלצות של צאירי למנוע מראש את המאבקים המשפחתיים היא לערוך צוואה, וזאת למרות שרוב האנשים מעדיפים להדחיק את העובדה שהסוף יגיע בזמן כזה או אחר. "אנחנו בכוונה לא מכירים בעובדה שנלך לעולמנו", היא מסבירה. "אנשים הם אופטימיים מטבעם ומעריכים סיכונים באופן חסר. אני חושבת גם שאנשים לא מספיק מודעים לתחום ויש שמניחים שאם בן הזוג שלהם נפטר הם יורשים את הכול, ולא מודעים לכך שהם יורשים את הרכוש ביחד עם הילדים. להתמודד עם בן אדם קרוב שנפטר זה מספיק קשה, גם בלי הסרבול הבירוקרטי. מה גם שיש ילדים שברגע שיש להם חלק מהרכוש הם גם ידרשו אותו אחר כך, וזו זכותם".

ספרי על תיק שזכור לך במיוחד במסגרת דיני המשפחה בהם את עוסקת?

"הייתה אישה שהגיעה עם בעלה חולה הסרטן לערוך צוואה אחרי שהיא שמעה הרצאה שלי. כעבור שנה הבעל נפטר ומאז כל פעם שהיא פוגשת אותי, היא אומרת שזה הדבר הכי הכי חשוב שהיא עשתה בחיים שלה. לזוג היו שלוש בנות קטינות, ואם לא הייתה צוואה שהייתה מורישה לה הכול, היא הייתה יורשת את הרכוש ביחד עם קטינות, קרי הן היו נרשמות איתה על הבית. במצב שכזה אם היא הייתה רוצה למכור את הבית, הרי שהיא הייתה צריכה לעבור דרך בית משפט. כך למשל אם הייתה רוצה לקחת משכנתא לא היו מאפשרים לה כל עוד יש קטינים ששותפים איתה בנכס, וזה מאוד מגביל. הלקוחה הודתה לי אינספור פעמים וסיפרה שאלמלא הצוואה, היא לא הייתה רוצה לחשוב באיזה מצב הייתה נמצאת".

איזה המלצות נוספות יש לך בענייני הירושה?

"לערוך את הצוואה כמו שצריך. אם כותב הצוואה, למשל, מחליט לא להוריש לאחד מילדיו, צריך בצוואה עצמה לייצר מנגנונים שיצמצמו את האפשרות לדיונים אחר כך. בחלק מהמקרים אמליץ לכתוב מכתב נלווה לצוואה שיסביר מדוע בחר לחלק את הרכוש באופן זה. אפשרות נוספת היא לערוך הסכם חלוקה בין יורשים – מסמך שעוקף את הצוואה ומהווה הסכם לכל דבר ועניין, ואותו ניתן לעשות גם כשהמנוח בחיים, וגם אחרי שהוא נפטר".

בשבע השנים האחרונות, בנוסף לעבודתה במשרד, סיימה צאירי גם תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. "אני מאוד אוהבת ללמוד והאקדמיה הייתה קצת חסרה לי", היא אומרת. "בחרתי בפסיכולוגיה, כיוון שהתחום מאד עניין אותי ומאד תרם לי גם לחיים וגם לעבודה. בכלל, בעיני כדי לחיות כאן צריך תואר במשפטים וגם תואר בפסיכולוגיה".

איזו עצה תוכלי לתת למי שרוצה ללמוד משפטים?

"קודם כל ללמוד וליהנות מהלימודים. זה תואר מאוד מעשיר. חשוב ללכת למשהו שמלהיב אותך, וכזה שעולה בקנה אחד עם האופי שלך – אי אפשר להיות ליטיגטור אם בנפשך אתה פשרן ואחד שלא אוהב לריב עם אנשים. צריך פשוט לבחור במשהו שמתחברים אליו".