ההחלטה להאשים את נוה וכרייף בעבירת השוחד, בכפוף לשימוע, נסמכה על בחינת ציר הזמן ועיתוי קיום המפגש האינטימי בלב ליבו של הליך מינויה של כרייף. מחומר הראיות עלה לכאורה, כי כרייף הייתה זקוקה לעזרתו של נוה, וביקשה ממנו פעם אחר פעם לקדם את מינויה, זאת במקביל ובשילוב עם שיח אינטימי ו"שמירת האש" ביניהם. כלומר, התברר כי ציר הקשר האינטימי וציר קידום המינוי היו שלובים זה בזה.

בהחלטתו, כותב המשנה לפרקליט המדינה כי התשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה להאשים את כרייף ונוה בכפוף לשימוע, לימדה לכאורה על קיומו של "מניע מעורב", דהיינו, שכרייף נפגשה עם נוה למפגש אינטימי גם מתוך רצון ומטרה שזה יסייע לה, ולא רק בשל יחסי הידידות והמשיכה בין השניים, וכי נוה היה מודע לכך. ואולם, לאחר קיום השימוע ושמיעת כלל טענות והסברי ההגנה, סבר המשנה לפרקליט המדינה כי הערכת הראיות בתיק השתנתה, וכעת נראה כי באשר לשאלת קיומו של "מניע מעורב" כפות המאזניים שקולות או קרוב לכך.

קיומה של מערכת יחסים מעורבת, היעדר התניה מפורשת או הבטחה מפורשת למפגשים אינטימיים כתמורה לסיוע, אופי הקשר בין השניים, שתחילתו שנתיים קודם לתקופה בה התבקש נוה לסייע לכרייף בהליך המינוי שלה, וסוג ה"מתת", שעניינו מפגש אינטימי בהסכמה ומתוך רצון הדדי ומשותף – כל אלה מקשים לעמדת הפרקליטות את הוכחת רכיב ה"בעד", הנדרש על פי חוק להוכחת ביצועה של עבירת השוחד.

ניתוח מכלול הנסיבות וההתכתבויות בין השניים, יכול להוביל לקביעה כי היה גם מניע מושחת ואינטרסנטי בקיום מערכת היחסים האינטימית, אולם לאחר בחינת מכלול הטענות, כאמור, לא ניתן לומר כי מדובר בפרשנות ובמסקנה הכרחיות. במכלול נסיבות אלה נמצא, כי קיים ספק סביר באשר לשאלת המניע לקשר האינטימי, ומשכך המסקנה היא, כי אין די ראיות כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השוחד, ברמה הנדרשת במשפט פלילי.

מהעובדות שהתבררו במהלך החקירה עלה כי נוה, בהיותו ראש לשכת עורכי הדין ובעל מעמד משמעותי ודומיננטי בבחירת שופטים, פעל באופן מהותי, במספר הזדמנויות, לקידום מינויה של כרייף, בהיותו בניגוד עניינים חריף נוכח הקשר האישי-אינטימי ביניהם. חרף קיומם של קשיים ראייתיים מסוימים, סבר המשנה לפרקליט המדינה, כי קיימת תשתית ראייתית לכך שנוה עבר במעשיו אלה, לכאורה, עבירה של מרמה והפרת אמונים, וזאת ללא רכיב של סטייה מן השורה.

לכאורה, גם ניתן היה לראות בכרייף כמי שמבצעת עבירה זו בצוותא עם נוה, וזאת נוכח פניותיה החוזרות ונשנות של כרייף אל נוה, שיפעל למענה במסגרת הליך מינויה; העובדה שהיא תרמה במעשיה להעמקת ניגוד העניינים האמור; היות העבירה קשורה להליך מינוי שופטים, הליך המחייב הקפדה יתירה על טוהר מידות; והיות כרייף במועד הרלבנטי קצינה ותובעת במשטרת ישראל, האמונה על אכיפת החוק.

אלא שבסופו של יום, השיקול שהכריע את הכף נגע לדרך בה הושגו הראיות שהועברו לגורמי האכיפה והובילו לפתיחה בחקירה – התכתבויות ושיחות מוקלטות מהטלפונים של נוה, שהושגו תוך פגיעה קשה בפרטיותו ובזכויותיו, ולכאורה תוך ביצוע עבירות פליליות של פגיעה בפרטיות וחדירה לחומר מחשב.

המשנה לפרקליט המדינה מדגיש בהחלטתו, כי שעה שפנו גלי צה"ל והכתבת הדס שטייף לרשויות אכיפת החוק, הייתה הצדקה מלאה, ואף חובה לקבל את החומרים ולפתוח בחקירה, ולא ניתן היה להתעלם ולהותיר ללא בירור חשדות חמורים שעלו באותה עת, לביצוע עבירות שוחד וטוהר המידות, בעיקר בנוגע למינוי שופטים בישראל.

ואולם, שאלת טיבן של ראיות בסופה של חקירה, הינה שונה לחלוטין משאלת ההצדקה לעשות שימוש באותן ראיות ממש במסגרת חקירה ולצרכיה. אילו היה מוגש כתב אישום בשל עבירת השוחד, היה מקום לבקש מבית המשפט לקבוע, כי הראיות שהפיקה המשטרה ישירות מהטלפונים של נוה, באמצעות ובכפוף לצווים שהוציא בית המשפט, הינן ראיות קבילות, ועמדת הפרקליטות היא כי קיים סיכוי סביר שביהמ"ש היה מקבל עמדה זו.

ואולם כעת, שעה שעבירת השוחד ירדה מן הפרק, עולה שאלת השימוש בראיות בנסיבות של העמדה לדין בשל עבירה של מרמה והפרת אמונים ללא רכיב של סטייה מן השורה. מדובר במקרה ייחודי שבו הסיבה היחידה לפתיחה בחקירה היתה הראיות שהושגו לכאורה בעבירה. בנסיבות אלה ובנקודת זמן זו השתנו האינטרסים הנוגדים, וכך שאלת הגינות השימוש בראיות הנ"ל במסגרת ההליך קיבלה אף היא מעמד אחר. בתוך כך, יש מקום לבחון ולהעריך מחדש את שאלת הסיכוי שבית המשפט יקבל ראיות אלו ואת הראיות ש"נגזרו" מהן בהמשך החקירה.

המשנה לפרקליט המדינה הכריע, כי במכלול הנסיבות – מעשיהם הלכאוריים החמורים של נוה ושל כרייף, כעולה מן השיח ביניהם, מחד גיסא, והפגיעה הקשה בפרטיותו של נוה, באופן שמעמיד בסימן שאלה של ממש את קבלת הראיות ע"י בית המשפט, מאידך גיסא – יהיה זה לא הוגן ולא נכון, לעשות שימוש בראיות שמקורן בפגיעה קשה בפרטיותו ובזכויותיו של נוה, תוך הפרה לכאורה של החוק, ועל בסיסן להעמיד אותו לדין פלילי, כאשר נותרנו עם עבירה של מרמה והפרת אמונים. במצב זה, ולאור הנתונים הללו, קיים סיכוי סביר שבית המשפט לא יקבל ראיות אלו. למעשה, האיזון בין האינטרסים השונים וסוגיית ההגינות מביאים לכך שלא קיים סיכוי סביר להרשעתו של נוה.

משהוחלט כאמור ביחס לנוה, שהוא המבצע העיקרי לכאורה, אף לא נמצא מקום להעמיד לדין את כרייף.

במהלך החקירה, התברר כי כרייף ביצעה לכאורה גם עבירה של השמדת ראיה. בין היתר, נוכח מעמדה ותפקידה של כרייף שעה שביצעה את העבירה, קיים לכאורה אינטרס ציבורי להעמידה לדין בגין מעשה זה. עם זאת, ונוכח ההכרעה בדבר החשדות הנוספים, סבר המשנה לפרקליט המדינה כי ניתן להימנע מהעמדתה לדין בכפוף להתחייבותה שלא לשוב לכס השיפוט. לאחר שהתקבלה התחייבות זו – כך ייעשה.