הפובליציסט קובי אריאלי. העולם מתקדם, הוא פחות
זוכרים שפעם, לא ממש מזמן, היה מותר לעשן במטוסים? שתי שורות, באחורי המטוס, שמי שישב בהן יכול היה בכל עת שחשקה נפשו, להצית סיגריה ולעשן להנאתו. והאחרים? נאלצו לשבת סגורים בצינור המעופף הזה במשך שעות תוך עישון פאסיבי, ולהגיע ליעדם ספוגים בריח עשן. ואז התפתחה מודעות, רבו המחקרים שמצביעים על הנזק של עישון ועישון פאסיבי ובעקבותיהם – נחקקו חוקים האוסרים עישון בחללים סגורים. בהתחלה היתה התנגדות, מעשנים רבים חשו שרודפים אותם, שהפגיעה בהם בלתי נסבלת ולקח זמן עד שהתרגלנו. היום זה כמעט בלתי נתפס לדמיין שכך היה בעבר.
אז ככה גם עם הכלים החד-פעמיים, והמס החדש שהוחלט להטיל על צריכתם החל מ- 1 בנובמבר. השינוי הוא מן המוצדקים, זה קורה בכל העולם, המחקרים מצביעים על הנזק, ואת התוצאות בשטח של הנזקים שגורמת צריכת הכלים הללו – אי אפשר שלא לראות. אבל יש מי שהשינוי הזה לא בא להם טוב, שמרגישים כאילו רודפים אותם באופן אישי.
מי הזיז את אזור העישון שלי?
בסוף שנות ה-90 הייתי דיילת. בדיוק בשנים שבהן חלה הטרנספורמציה בסוגיית העישון במטוסים. המלחמה שלנו הדיילות והדיילים במעשנים שהתקשו לקבל את רוע הגזירה היתה בלתי פוסקת. הם סירבו לקבל את האיסור ולא הבינו איך יתכן שמונעים מהם את הדבר הזה שהתרגלו אליו. ובאיזו זכות? מצאנו אותם בשירותים, בפינות נידחות במטוס, גונבים שאיפה מתחת לכסא או מתגנבים לקטנה בחדר המנוחה של הצוות.
מבחינתם השיגעון הזה, של הטהרנים והצדקנים, וכל המחקרים האלה, היו פגיעה אנושה בזכויותיהם. יותר מזה – הם לא הבינו איך אפשר לדרוש מאדם מעשן להימנע מכך במשך שעות ארוכות?!
קולות חצופים כאלה בדיוק נשמעים כעת מכל עבר, בקרב אלו שמרגישים שמישהו מנסה להתנכל להם בכוונה, עם המיסוי על כלי הפלסטיק המזיקים.
דינוזאור גאה
"עזבו אותי מקיימות", כתב העיתונאי קובי אריאלי בטורו בסוף השבוע האחרון ב'ישראל היום' וביטא את קולם של רבים שלא מבינים את הקשר בין צריכת מוצרים בלתי-מתכלים למשבר האקלים. "אני יודע שאני מדשדש מאחור, אני יודע שאני דינוזאור" הוא מוסיף בפסאודו-מודעות עצמית כמי שכאילו מבין שדעותיו מיושנות, אבל באותה נשימה מוסיף בזלזול שכל המלחמה הזו למען איכות הסביבה, למען עתיד טוב יותר על הכדור הזה מציפים אותו בבוז ואי נוחות, "כל אימת שנושאי "קיימות" (המרכאות במקור) מציפים את האוויר". מבחינתו העובדה שישראל מצטרפת למגמה העולמית היא מן דת כזו "זו אחת הדתות שלקח לה הכי פחות זמן מכולן להתנחל בלבבות" הוא כותב. "מי היה מאמין שזה יצליח".
אז לאריאלי לא נוח. לאנשים לא נוח כשרוצים לקחת ולשנות להם את מה שהתרגלו אליו. לעזאזל ההשלכות. ואריאלי לא לבד. חלקים נרחבים בציבור התרגלו לנוחות של שימוש בכלים חד פעמיים ומתקוממים על הרעת התנאים. זה באמת נוח – בארוחות רבות משתתפים, בפיקניקים, בטיולים – למי יש כוח לשטוף כלים? אז זהו, שהגיע הזמן שנתאמץ קצת יותר. ולאריאלי נזכיר איך נגמר הסיפור של הדינוזאורים.
זה לא נגד זה בעד
ישראל היא שיאנית עולמית בשימוש בכלים חד פעמיים. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה היקף הצריכה הביתית של כלי פלסטיק חד-פעמיים בישראל הוא כ- 7.5 ק"ג לנפש בשנה – פי חמישה מהצריכה הביתית באירופה. ההוצאה הביתית על כלים חד-פעמיים בישראל נאמדת בכ- 1.3 מיליארד שקלים בשנה, עולה בהתמדה בכל שנה והוכפלה בתוך עשור. כיוון שהכלים החד פעמיים אינם ניתנים למחזור ואינם מתכלים, הם מוסיפים טונות רבות של אשפה מיותרת, תורמים לזיהום הסביבה וגורמים נזק סביבתי אדיר. המהלך להפחית את השימוש בהם הוא לא נגד אף אחד. הוא בעד כולנו. ומי שמתנגד למהלכים האלה הוא לא פחות מחוצפן ועצלן.
"כלים חד-פעמיים בכלל וכלים המכילים פלסטיק בפרט קצרי חיים מטבעם והופכים במהירות, לאחר שימוש אחד, לפסולת הגורמת לנזק סביבתי משמעותי" אומרים במשרד לאיכות הסביבה "פסולת זו תופסת מקום הולך וגדל במטמנות, מביאה להגדלת עלויות הניקוי ופינוי אשפה וגורמת לזיהום הים, השטחים הפתוחים והמרחב הציבורי".
לאור הנזק הסביבתי הרב שגורמים הכלים החד פעמיים, מדינות שונות פועלות לצמצום השימוש באמצעות הסברה, חקיקה ומיסוי. כך למשל ב-2019 הודיע האיחוד האירופי על איסור שימוש בכוסות חד פעמיים עד 2021 על מנת לצמצם את כמויות האשפה, ואת זיהום הסביבה במיקרופלסטיק.
עקרון "המזהם משלם" – מהמוצדקים
"באיחוד האירופי בחרו לאסור לחלוטין שימוש בסוגים רבים של כלי פלסטיק חד-פעמיים" מציינים במשרד להגנת הסביבה ומוסיפים "שלא כגישה האירופית, בישראל הוחלט בשלב זה שלא לאסור את השימוש בכלים חד-פעמיים אלא לכוון התנהגות באמצעות מהלך כלכלי. במחקר שנעשה בעבור המשרד ואפיין את רגישות הביקוש למחירי כלים חד-פעמיים נמצא כי הטלת מס באופן שיביא להכפלת המחיר לצרכן הסופי צפויה להפחית את הצריכה בכ-40%"
"הטלת המס תאפשר שינוי התנהגות באופן גמיש, מתוך שמירה על מרחב בחירה וחלופות אפשריות כמו כלים רב-פעמיים. נוסף על כך, הטלת מס על רכישת רכיבים מזהמים עולה בקנה אחד עם עקרון "המזהם משלם", כך שמי שבוחר לצרוך כלים חד-פעמיים יישא בעלות של הנזק הסביבתי באופן יחסי להיקף הצריכה שלו"
"ישראל מכורה לפלסטיק חד-פעמי והגיעה העת להיגמל" אמרה השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג "התועלת מכלים חד-פעמיים היא קצרת טווח עבור הצרכנים שרוכשים אותם, אבל הם מייצרים נזקים סביבתיים שכל המשק סובל מהם, למשך שנים רבות קדימה. השימוש הגובר והבזבזני בכלים חד-פעמיים הפך להרגל נפסד של צריכת מוצר מזיק, שבמונחים כלכליים מהווה כשל שוק ולכן מחייב התערבות ממשלתית".
כמו עם מהפיכת העישון כך גם במהפכת הכלים החד-פעמיים: יקח זמן להסתגל, יהיו מי שזה ידרוש מהם מאמץ ושינוי הרגלים, אבל יש גבול לאנוכיות ולחוסר הנכונות להסתכל על התמונה הגדולה. אז אריאלי ושכמותו יכולים לזלזל. הוא יכול להשתמש בביטויים כמו "מס שהוטל על המין הפולש האימתני מכולם – החד"פ הארסי", ולהתייחס לדברים כאל גחמה קפריזית של משוגעים. גם הוא יתרגל.
