שלוש פעמים נוספות בשבוע שיחקתי אצל ראובן, בשולחן שהתאים לי ליד כמו סוטד קונקטד. זה לקח לי כמעט חודש למצוא שולחן כזה – ישבה שם חבורת מהמרים טיפוסית, מסוג הטיפוסים שמאמינים שהפעם הקלף שלהם חייב להיכנס ויכולים לענות לשאלת פוקר מקצועית בתשובה שמכילה את המלה "הרגשה", אבל הם בכל זאת ידעו לתת כבוד לסגנון המשחק היחסית שמרני ומחושב שלי, ועם סיפור קוהרנטי מספיק יכולתי גם לגרום להם לוותר על יד במידת הצורך.

במקום המס הנהוג של 5 אחוז מכל קופה, ראובן לקח תשלום קבוע של 120 שקלים מכל שחקן, ותמורת זה סיפק אוכל, שתיה, דילר מקצועי (הוא) ואווירת סליז אותנטית למדי. על השולחן הזה, בגלל מספר האנשים שמוכנים להמר בכל יד והסכומים שמוכנסים לשולחן, התנודתיות שלי הייתה הרבה יותר גבוהה, אבל עדיין הצלחתי לצאת מורווח בארבעה מתוך שישה מפגשים, כשגם ברווחים וגם בהפסדים הסכום הממוצע נע סביב ה-1,000-1500 שקלים.

בדרך הזאת הצלחתי לייצר לעצמי בשלושת החודשים הראשונים הכנסה ממוצעת של יותר מ-10,000 שקלים נטו, לא משהו שהצלחתי להתקרב אליו לפני זה. עבדתי רק עם מזומנים. כל היום הסתובבתי עם ערימת שטרות של 100 בכיסים, כמו איזו דמות המוכרת למשטרה, אכלתי במסעדות, ישבתי בבארים, מזמין מדי פעם את הבחורות שסביבי לשתיה ונזכר בנימה נוסטלגית בימים בהם הייתי צריך להשחיז את כישורי השיחה שלי בשביל לקבל קצה של מבט. בימים מוצלחים במיוחד הרשיתי לעצמי לחלום על דמות חדשה שמגיחה מתוכי, מחליפה את השולחן עם הרגל הקצרה אצל ראובן בשולחנות ההיי סטייקס הנוצצים של וגאס, ואת הילד המזדקן עם חלומות הכתיבה המקלישים בגבר מעשי של מעט מלים.

בסופו של דבר זה היה קל, קל מדי. כבר לא הייתי שחקן פוקר בעיני עצמי, הייתי אלכימאי. באמת האמנתי בזה. יכולתי לצפות את התנודות של טבלת האקסל שלי שבוע מראש. זה היה מדעי. חשבתי שפיצחתי את הקוד. וכמו שקורה הרבה פעמים כשהכל הולך חלק מדי, לא הייתה לי שום דרך לשמוע את המציאות מצ'קצ'קת לי מעבר לפינה.

בפרק הבא: הפעם הראשונה בשולחנות של הגדולים