הקונספט של "מאמינה לך" – ההצהרה החד משמעית של אמון מוחלט בכל טענה להטרדה או פגיעה מינית – מעסיק אותי כבר הרבה זמן. ולמען האמת, התקשיתי להכריע מה אני חושבת עליו. מחד, אני מזדהה לחלוטין עם האינסטינקט לחבק אוטומטית את כל מי שמספרת שחוותה הטרדה או פגיעה, ואני חושבת שזו מחווה סופר מרגשת, שכולה אחווה נשית ואנושית מופלאה. מאידך, יש שם לא מעט סייגים.
בתור אישה בעולם הזה – אני מאמינה, כל תא בגוף שלי מזדהה. אבל גם ראיתי דבר או שניים בחיי הלא-ממש-קצרים כדי לפתח ספקנות תמידית. ואני בהחלט אדם ספקן. ששמה סימני שאלה על הכל, שואלת שאלות ולא מקבלת שום דבר שמישהו או מישהי אומרים ככה כמו שהם. תשאלו את ההורים שלי, זה לא היה להם קל
גם את הילדים שלי תמיד לימדתי – להפעיל חשיבה ביקורתית, לא למהר לקפוץ למסקנות על סמך משהו שמישהו אמר או כתב. בטח ברשתות החברתיות. לא לשתף אוטומטית כל דבר, לא לחשוב שאתם יודעים באמת את העובדות, אם לא שמעתם באוזניים שלכם או ראיתם בעיניים שלכם את מה שקרה. לא לחרוץ את הדין ולנקוט עמדה נחרצת, כשאין לכם בעצם שום מושג. לכן ה"מאמינה לך" האוטומטי הזה לא בא לי בקלות.
ובכל זאת, מה שתשמע ממני כל מי שתשתף בחוויה כזו שעברה זה שאני מאמינה לה. קודם כל ולפני הכל – מאמינה לך.
בשביל הילדה האחת שצופה
בשבועות האחרונים התפרסמו כמה פרשות שעוררו את השאלה במלוא עוצמתה. שמעתי ויכוחים סביבי, האם צריך לחכות עם נקיטת העמדה? האם נכון להישאר ניטרליים עד שיתבררו כל העובדות או שהלימבו הזה יכול לגבות מחיר כבד ממי שנפגעה. ישנם הרבה טיעונים לכאן ולכאן ובשני הצדדים יש מידה של צדק. אך בסופו של דבר הלב יודע. ואני מאמינה. מאמינה לך. למרות סימני השאלה, למרות המורכבות – אני בוחרת להאמין. למה? כי אני רואה את התמונה הגדולה.
כי לכל סיפור יש קהל. ועל כל מקרה שמישהי מספרת יש עוד מאות עיניים צופות – של ילדות, נערות ונשים שעברו דברים. חלקם קשים. ומה שהן צריכות לדעת זה שהן יכולות לספר ושיאמינו להן. שלא ישפטו אותן, שלא יצלבו אותן, שלא יחפשו ישר איפה "זה לא בדיוק היה ככה", כמו שנשים היו רגילות במשך כל כך הרבה שנים. שיאמינו להן ושיהיו לטובתן. כי אנחנו בעיצומו של שינוי תרבותי – טיפול שורש לשנים של האשמת קורבנות.
בשביל הילדה האחת הזו שיושבת בצד ומתבוננת. שסוחבת סיפור שאוכל לה את הנשמה ומחפשת את האומץ לספר, אני אצטרף למקהלת המאמינות אוטומטית. לחיבוק הקולקטיבי כמענה ראשוני. האמת, גם אם היא שונה, בסוף תצא לאור. היא תמיד יוצאת לאור בסוף. אבל עכשיו, ברגע הזה – אני קודם כל מאמינה לך. וזה מה שאני אגיד. זה מה שכולנו צריכים להגיד.
