האירוע האחרון שעלה לכותרות, שבו חשוד נער בן 15 בעבירות מין חמורות, מעלה את השאלה מה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות.
הם דור נהדר המתבגרים של היום. הם חכמים ומודעים ואמיצים. הם נלחמים על מה שחשוב להם ומחוללים שינויים. כתבתי בעבר על כמה שאני עפה על בנות דור ה-Z האלה, שלא מקבלות מציאות בלתי רצויה כמובנת מאליה ונלחמות לשנות אותה בלי להתנצל. אבל הם עדיין צריכים אבא ו/או אמא שיהיו שם בתמונה. הם צריכים את ההדרכה שלנו, את ההגנה שלנו, את השיח שיצייד בכלים להתמודדות עם העולם.
לא קל להן לבנות המתבגרות של היום. כאמא לאחת כזו אני חווה יחד איתה את המציאות היומיומית. את החשש המתמיד שנמצא שם באופן קבוע – ברחוב, באוטובוס, בנסיעה במונית. את ההיערכות הנדרשת בכל פעם – לא ללכת לבד, לדאוג למישהו שיהיה איתה אונליין אם כן, לשמור על הכוֹס שלה. את התחושה הזו שאת חשופה וטרף קל, כשרבים כל כך המקרים שגורמים לה להתכווץ – הערות, מבטים, נגיעות לא רצויות כאילו אגביות.
ההבדל בינן לבינינו – בנות דורי ואני – הוא שהן מסתכלות בלבן של העיניים של המציאות שאנחנו קצת העלמנו ממנה עין. אנחנו החלקנו, זרמנו, נתנו לדברים לעבור, לא רצינו לעשות עניין, והן – כבר לא מוכנות לקבל את המציאות הזו. הן נחושות להתמודד עם הדברים, מפגינות כדי להעלות מודעות ומתייחסות לזה בפחות סלחנות מהמבוגרים. המחיר הוא שהן חוות הכל חזק יותר. הן מודעות להכל, שמות לב לדברים שבזמננו כנראה נעלמו מעינינו ומרגישות הכל בעוצמה.
זה כמובן נפלא שהדברים מדוברים ושכל הנושא של הטרדות ותקיפות מיניות רואה אור שמש בצורה חופשית. אני מעריצה אותן על זה. אבל אני גם רואה בבירור שהן הרבה פחות חזקות ממה שנדמה לנו. הן כאילו יודעות כבר הכל, אבל הן זקוקות לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. המודעות עלתה, פותחים את הכל, אבל חשוב גם לדעת איך אוספים את כל הרגשות האלה ולא משאירים אותם חשופים.
בית ספר לא יעשה בשבילנו את העבודה
משרד החינוך צריך להעלות מודעות בקרב בני ובנות נוער אומרים כולם, וזה נכון. אבל לא רק. כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לקחת אחריות. אנחנו, בראש ובראשונה, אחראים להיות שם בשביל הילדים שלנו. לפני מערכת החינוך, לפני התקשורת ולפני דודו פארוק.
"זו האחריות שלנו כהורים לשים את הדברים על השולחן ולייצר שיח" אומרים ב'מידע אמין על מין – המרכז הישראלי לחינוך מיני', "אנחנו רואות שוב ושוב קריאות בעיתונות וקריאות של הורים אל מערכת החינוך. למערכת החינוך יש כמובן תפקיד גדול מאוד וחשוב וראוי, חשוב ונחוץ להכניס חינוך מיני בצורה אינטנסיבית למערכת החינוך. א ב ל ! ויש פה אבל גדול. בתפיסת העולם שלנו – חינוך מיני עושים בבית. חינוך מיני הוא האחריות שלנו ההורים. אל תחכו שמישהו אחר ידבר עם המתבגר או המתבגרת שלכם. תנו להם את תפיסת העולם שלכם והערכים שלכם כבר היו".
"אירועים מתוקשרים מהסוג הזה הם הזדמנות", מוסיפים במרכז לחינוך מיני, "הזדמנות לשיח. הזדמנות לחינוך מיני. הזדמנות להסבר הורי ברור על מה מותר ומה לא, מה מותאם ומה לא, מה מוסרי וראוי. איך מיניות בריאה, כייפית, שמחה, מרגשת, מצמחת ומטפחת, יכולה להיות בגיל ההתבגרות ואיך לא ראוי שהיא תהיה".
זה אולי מביך, הם אולי יגלגלו עיניים אבל היי, אף אחד לא אמר שזה יהיה פשוט. למרבה הצער, המציאות מספקת לנו שפע הזדמנויות להעלות את הנושא – עם הבנים ועם הבנות. על הסכמה (כלומר על רצון, רצון הדדי, גם את המילה 'הסכמה' הגיע הזמן להחליף), על קשב לזולת בסיטואציות מיניות, על מודעות, על המורכבות שביחסים בינו לבינה, על ההורמונים, על אלכוהול, על כל אלה ועוד.
איך מדברים עם הבנים?
אז גם בן מתבגר יש לי. ואיתו השיח מורכב אפילו יותר. איך מתווכים לו את הסיטואציה הזו שבה למרות שהוא אדם טוב ונהדר, שלא עשה דבר רע לאיש, בכל זאת מוטלת עליו אחריות? איך מסבירים שהדור שלו הוא חלק ממהפכה, חלק משינוי לאחר מאות שנים שבהן נשים סבלו מדיכוי ויחס משפיל וגם פה יש מחיר?
גם כאן, נחלצים אנשי 'מידע אמין על מין – המרכז הישראלי לחינוך מיני' לעזרתנו ההורים. ודאי הבנתם שאני ממליצה בחום להיעזר בהם.
