משפטי

כוכבות דור ה-Z לא דופקות חשבון למטרידים

הסרטון שהעלתה הדוגמנית גל גברעם, בעקבות היחס לו זכתה בתחנת המשטרה, כשביקשה להגיש תלונה על סוכן הדוגמניות שי אביטל, גרם לי לנחת. לא מהמשטרה, כמובן, אלא מגברעם. ומכל בנות דורה שפשוט משנות מציאות. הן מתלוננות, הן מתראיינות בפנים חשופות, הן מעלות סרטונים כנים ונוקבים כשהן מרגישות שעשו להן עוול ונכנסות ב- 100 קמ"ש במי שמתבלבל וחושב שהוא יכול לזלזל בהן. עפה עליכן דור ה–Z. אתן עושות את זה פשוט כמו שצריך.

אולי זו תנועת מי-טו שהעלתה למודעות את התופעה בסוף שנת 2017, אולי אלה הרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחת ואחת לומר את אשר על ליבה ולהגיע לקהלים רחבים, ואולי זו ההבנה – שהכוח עבר לידיים חדשות. ושהבושה, כפי שקבע הקמפיין החברתי שחושף את פרצופם של עברייני מין – עוברת צד. לצד של המטרידים, לצד של המזלזלים, לצד של אלה שחושבים שמותר להם הכל, לצד של אלו ששולחים אותך להתלונן במקום אחר "ולמה נזכרת רק עכשיו?" לצד של האס-הולז.

והן – הן כבר לא רואות ממטר, ומשאירות אבק לי ולשכמותי, שלצד עשייה פמיניסטית לא מבוטלת, ושכבודה במקומה מונח, לא הצלחנו להשתחרר מהצורך "להיות נחמדות". אני רואה אותן בכל מקום, ילידות סוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים, שמסתכלות לכל השיט הזה בעיניים ופשוט אומרת – לא לא. ממש לא. להיות נחמדות? לא למי שממש לא מגיע לו. והסביבה מגיבה בהתאם. בוקר טוב עולם, המציאות השתנתה. רק לראות את התגובה של המשטרה ושל השר לביטחון פנים לסרטון של גברעם ולהתמוגג. לראות את ההודעות לעיתונות, על ההיערכות המיוחדת של המשטרה לקבל ברגישות את המתלוננות הנוספות הצפויות להגיע היום, ולהבין שדברים משתנים.

אני מסתכלת בהערצה על הילדות האלה ונזכרת בכל הפעמים, הבאמת, רבות מספור, שתחת הרצון לא לעשות עניין, לא להיות כבדה, בחרתי להחליק. כמובן, עניתי בדרכי והעמדתי במקום. שייפתי את לשוני החדה ונעצתי בחזרה. אבל בקטע הומוריסטי מקליל כזה, בלי לעשות עניין. העיקר להישאר מגניבה. ונתתי לאמירות בלתי הולמות או הטרדות פשוט להתפייד להן מעצמן. העניין הוא שהן אף פעם לא נעלמות באמת.

ימי כדיילת – הטרדות על בסיס יומיומי

בשנות ה-20 שלי הייתי דיילת באל-על. ההערות וההטרדות היו כמעט ימיומיות, אבל פעם אחר פעם בחרתי לנפנף אותן, לא לקחת ברצינות. מנוסע שאומר "את, רואים עליך שהיית שובבה כילדה", דרך פרסר שהעיר, כשהתרשם מיכולתי להרים קונטיינר כבד "מה עוד את יודעת לעשות עם הידיים החזקות האלה?" ועד מהנדס הטיסה, שאמר לי, כשלא היה לי מקום פנוי באוטובוס שמסיע את הצוות למלון "את יכולה לשבת על הברכיים שלי". אני הייתי בת 22. הוא מעל 60. עניתי לו שעל הברכיים של סבא שלי אני כבר לא יושבת אז בטח שלא אשב על סבא של מישהו אחר. הקהל צחק והייתי מרוצה מעצמי. יצאתי גיבורה. גם בעיני חבריו לקוקפיט. מבחינתי זה היה עוד סיפור לספר לחבר'ה על עוד אידיוט ואיך עניתי לו. אבל מה שבאמת הייתי צריכה לעשות זה להתלונן. כמו שצריך. כי פעם אחרת ההערות של אותו איש יפלו על מישהי אחרת, שאולי קצת פחות חזקה בקאמבקים. וגם לא בלתי נמנע, שאצל מי שנראה לו לגיטימי לדבר ככה, המילים יהפכו למעשים.

אבל אני, אני לא רציתי לעשות עניין. הקלילות מעל הכל.

ואז גל גברעם, וכל בנות הדור נפלא הזה – אותן זה לא מעניין. והן פשוט אדירות.

עשינו לא מעט, בנות דורי ואני, ואנחנו עדיין עושות. למען עולם טוב יותר, צודק יותר, בטוח יותר – לגברים ונשים כאחד. אין כאן הלקאה עצמית, אלא הכרה בהבדלים. אני רואה אותם וממש אוהבת את מה שאני רואה.

אז בוקר טוב עולם, המציאות משתנה.

נוֹ-מוֹר סוּפּ פוֹר יוּ נאנטרדלים מטרידים. נקסט!

שתף את הכתבה ב:

צרו איתנו קשר בנוגע לכתבה:

    נגישות