חרדים בכנסת. גלנט עובד בשבילם?
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שיצוין השבוע, הוצבו בכניסה לירושלים שלטי חוצות, שבהם מופיעות תמונות של מתמודדים ומתמודדות עם הלם קרב (פוסט טראומה). זאת במסגרת תכנית של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שמסייעת בתהליך שיקום של לוחמים.ות מיחידות צה"ל – ממלחמת יום כיפור ועד מבצע צוק איתן – באמצעות מוזיקה.
באחד השלטים הופיעה תמונתה של המוזיקאית עפרה יצחקי, לוחמת לשעבר בכוחות הביטחון שסובלת מפוסט טראומה. את פניה של יצחקי, בתמונה בה היא נראית מנגנת על תופים, ראה לנכון מישהו להשחיר. כמו גם את פניה של המוזיקאית והזמרת אחינועם ניני שלוקחת חלק בפרויקט. מיותר לציין שפניהם של הזכרים שבתמונות נותרו ללא פגע.
שוב משחירים פנים של נשים בירושלים. הפעם של המוזיקאית עפרה יצחקי שלקחה חלק בפרויקט הקשור להלומי קרב pic.twitter.com/Xb7x6dZpZw
— גלעד כהן | Gilad Cohen (@GiladCohenJR) April 11, 2021
קפיצה בזמן כמה ימים אחורה, ליום השבעת הכנסת שנערך בשבוע שעבר. אז פורסם כי הכנסת אישרה לחבר כנסת חרדי לשנות מיקום ישיבה כי לא רצה לשבת בין שתי נשים. על העובדה שהשחתת שלטי חוצות והשחרת פני הנשים המופיעות בהם היא מעשה פסול, מסכימים רבים. ודאי כשמדובר בלוחמות שסובלות מפוסט טראומה. עם זאת, דרישתו של חבר הכנסת החרדי, שלא לשבת ליד עמיתות ממין נקבה, התקבלה בהבנה. באותה התרפסות מקוממת תחת המילים המכובסות "הכלה" ו"התחשבות".
אז לא, אין הבדל. הכל מתחיל מאותו סנטימנט בדיוק. התפיסה שאישה, כל אישה, היא פיגוע צניעות פוטנציאלי מעצם קיומה. ושגבר, כל גבר, לא יכול לשהות במחיצתה או לראות אותה מבלי שיעלו בו מחשבות אסורות. כי זה כל מה שהיא. לא אדם בעל מחשבות, לא קולגה ושותפת דרך, נקבה. מושא לתשוקה וכלי לרבייה. ולכן צריך להרחיק אותה או את דמותה ממי שמתקשה לכבוש את יצרו.
את זה הגיע הזמן שנפסיק לקבל. גם לא תחת כיבוד אמונות של אחר או רב תרבותיות או כל אמתלה אחרת שמלבינה עוולות. כי במקום שבו הכנסת – בית הנבחרים של מדינת ישראל – מעניקה חותמת כשרות, לתפיסה שנוכחותה הפיזית של אישה עלולה להוות בעיה למישהו, בל נתפלא לראות מופעים של אותה תפיסה, מחלחלים לכל מקום אפשרי.
הג'וקר הזה שנשלף, בכל פעם שלא רוצים לדון במהות, פשוט לא מקובל עלי. לא כל דבר לגיטימי להכשיר, רק בגלל שהוא חלק מאמונה דתית של אדם. הרי לא היינו מקבלים, למשל, מטווח בכלבים בכיכר העיר או קרבות עד מוות בין פעוטות, רק בגלל שמישהו היה טוען שזה טקס חובה בכתבי הקודש שלו. התירוץ "זה בהלכה שלו" לא יכול להוות כרטיס מעבר חופשי לכל שיקוץ. וכן, הדרישה להימנע מקרבת נשים היא שיקוץ.
בקשתו של חבר כנסת בישראל שלא לשבת ליד בנות-אדם מסוג אישה אינה בקשה לגיטימית. יודעים מה? הבקשה אולי לגיטימית, נגיד, אבל היעתרות הכנסת לבקשה היא בלתי מתקבלת על הדעת. הנירמול הזה, של ההפרדה, הוא הבעיה. זו כבר לא אנקדוטה, "אצלם". זה בכל מקום. בכנסת למען השם. תחת "ההתחשבות" ו"הכלה" מכשירים שרץ מאוד בעייתי.
בהיעתרות הנהלת הכנסת לבקשה היא בעצם מכשירה את הטענה ש(עבור אנשים מסויימים) חברות כנסת הן פסולות כשכנות לישיבה. תחת הרצון לאפשר לחרדים לקחת חלק בהליך הדמוקרטי, נדמה ששכחו שהכנסת היא גם ביתן של חברות הכנסת ושיש להן זכות מלאה שהמין שלהן לא יהיה קריטריון רלוונטי בשום צורה בהתייחסות אליהן.
וכשזה המסר שמשודר מהרשות המחוקקת, מעוז הדמוקרטיה של המדינה – אין זה פלא שהדברים מוצאים ביטוי בשטח, בכל זירה אפשרית. גם על פניה של לוחמת צה"ל, במסגרת פרוייקט למען הלומי קרב שכל כולו טוב.
עול האמונה
הבעיה היא שבישראל התבלבלו קצת עם ההבנה של עול האמונה. ומי אמור לשאת אותו. למעשה נוצר היפוך. במקום שיחול העול על המאמין, הוא חל על הסביבה והפך להיות עול של אחרים. עיקר הנטל בעול המצוות צריך להיות מוטל על מי שבחר בו ולא על הזולת. אותו הדין אגב גם לגבי מי שבחר בעול מצוות אחר – טבעונות, צמחונות, הימנעות משימוש בצבע הצהוב או ווטאבר. אתה בחרת בזה, זה שלך, אל תטריד אחרים בזה. בשם מה בוחרת הכנסת להטיל על חברות כנסת, שזכותן המלאה שהמגדר שלהן לא יהיה רלוונטי כלל, את העול שכרוך בכלל הלכתי שאינו הלכתן?
שוויון בין כל בני האדם, גברים ונשים, הוא קודש הקודשים. הוא הייהרג ובל יעבור של דמוקרטיה. בחמישייה הראשונה של הדיברות. אם משהו במערכת הערכים של פלוני לא מתיישב עם זה, הוא לא יכול להשתתף. פשוט ככה.
ולא, לא כל סירוב לקבל מגבלה דתית או כלל הלכתי, משמעו הדרה כוללת של החרדים מהמרחב הציבורי. יש דברים שאפשר ויש דברים שלא. זה – לא.
קשה לכם? שבו בבית
קבלו אקסיומה: נשים במרחב הציבורי זו עובדה. צריך לעבוד עם נשים, לראות אותן, לדבר איתן, לשבת לידן ולשמוע את קולן. לא מסוגלים? קשה לכם? שבו בבית. כן, עד כדי כך.
אני לא מוכנה לקבל את הטענה, שזה לגיטימי, שמישהו יסרב לשבת לידי כי אני אישה. באמת, אין שום תרחיש שבו אקבל את זה שאני פסולה ושזה ראוי לבקש לא לראות אותי, לא לשמוע את קולי, לא לעבוד איתי. יש אלמנט כמעט משפיל בסיטואציה שבה מישהו מסרב לשבת לידך, לא משנה מה הסיבה וכמה יסבירו לך שזה לא אישי, זה לא את, זה אני. באותו הרגע זה כל מה שאת – איבר מין. במקום שבו המגדר לא אמור להיות רלוונטי.
בכל הכנות, אני מצפה ממי שמבחינתו זה עניין שלא ניתן להתפשר עליו, שיסתגר בד' אמותיו. שלא ינסה להתאים את המרחב הציבורי לשיגיונותיו ואולי, לשיקולו – שלא ייקח על עצמו להיות חבר כנסת. איך בכלל ניתן לנהל משהו כשחבר כנסת מסרב לשבת ליד חברותיו לעבודה? מה היה קורה אם כולם היו מסרבים לשבת לידן?
אסור להשוות?
ואי אפשר בלי להשוות. אני יודעת שזו קלישאה ובכל זאת: דמו לעצמכם חבר קונגרס, שיסביר ויבקש, בנימוס ובנועם, שכיוון שהוא מאמין באמונה שלמה שהיהודים רצחו את האל שלו, אמונתו לא מאפשרת לו לשבת לצדו של אדם המשתייך לדת הזו. לגזע הזה. זו לא בחירה שלו, הוא יסביר באדיבות, זו הדת שלו שלא מאפשרת לו. זה כמובן חלילה לא אישי. זה פשוט אסור לו. האם היינו מוכנים לקבל את זה? האם להכל צריך לתת תוקף?
קו ישיר עובר בין סירובו של חבר כנסת לשבת לצד נשים לבין אינספור מופעים של אפליה והדרת נשים. כן, גם משלטי חוצות של לוחמים ולוחמות שהקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה.
