מנעד התירוצים לכך גדול אפילו יותר מהפער בן שלושים האחוזים שבשכר: נשים לכאורה עובדות פחות שעות, הן יוצאות בשעות מוקדמות יותר וכך מפסידות "ערך שעה" גבוה יותר של שעות נוספות, בחלק מהמקומות נספר פז"מ מהצבא לוותק ונשים עשו שירות קצר יותר ועוד ועוד ועוד תירוצים שמתעלמים כמובן, במפגיע, מהעובדה שנשים יוצאות מוקדם יותר או עובדות פחות שעות כי הן יוצאות לטפל בתוצאת המפגש בין זרעון לביצית, תוצאה שהאחריות שלהן אליה מסתכמת ב-50% – אלא שהגברים שנושאים באחריות ל-50% הנוספים כלל לא מעלים על דעתם (או שהמעסיק לא מאפשר להם) לממש את האחריות הזאת בדיוק כמו הנשים.

את כל זה אנחנו שומעים מדי שנה ביום האישה הבינלאומי, אבל מן הראוי שנדבר על כך מדי יום עבודה.

אלא שיש משהו ייחודי בכך שגם במקומות מאוגדים, אלה שבהם שכר של מהנדס זהה לשכרו של מהנדס אחר בעל אותו ותק, ושכר של טכנאי זהה לשכרו של טכנאי אחר בעל אותו ותק, ושכרו של פקיד זהה לשכרו של פקיד אחר בעל אותו ותק – גם במקומות האלה, עדיין יימצא פער של 30% בשכר בין מהנדס לבין מהנדסת בעלת אותו ותק, בין טכנאי לטכנאית בעלת אותו ותק, ובין פקיד לפקידה בעלת אותו ותק. בעצם, זה לא רק ייחודי: זה מרתיח. הרי במהלך משא ומתן להסכם קיבוצי, רבים נציגי הוועד ונציגי ההנהלה על כל סעיף וסעיף, ולעתים הדברים מגיעים עד כדי עיצומים ושביתות ודיונים בבית הדין לעבודה. במהלך כל הוויכוחים האלה, אף אחד לא חשב להעלות דרישה שנראית כמעט מובנת מאליה, לוודא ששכר הנשים זהה לשכר הגברים ואין אפליה מגדרית בתלוש המשכורת?

התקבלתי לעבודה הראשונה שלי בעיתונות בלי ניסיון קודם, והוצע לי שכר עצום: 4,500 שקלים בחודש, על משרה מלאה, כולל נסיעות והכל. באותו יום איתי התקבלה לעבודה מישהי שגם לה לא היה ניסיון קודם, אלא שהיא – בניגוד אליי – גם למדה בבית הספר המנוח "כותרת" למקצועות העיתונות, כך שבאה עם מטען מקצועי טוב לאין שיעור משלי. גם לה הציעו שכר במשרה מלאה, כולל נסיעות והכל, אלא שהיא קיבלה הצעת שכר של 4,000 שקלים. עשרה אחוזים פחות שכר ממני, כשההבדל היחיד שעמד "לטובתי" היא העובדה שיש לי כרומוזום Y. זה נודע לנו לגמרי במקרה, אגב, כשהחלטנו להשוות את תלוש השכר למרות שחתמנו על סעיף (לא חוקי בעליל, אגב) ולפיו השכר שלנו הוא חסוי והוא סוד מסחרי של התאגיד שבו עבדנו.

כמו בעבודה ההיא, שהייתה במקום לא מאוגד, כך בהרבה מקומות אחרים: נשים נדפקות, באופן שיטתי, בתלוש השכר שלהן. רבות מהן אפילו לא טורחות להקים קול צעקה, כי הדבר הוא כמעט נורמה. ופה הציפיה מוועדי העובדים, שתפקידם המרכזי הוא להיאבק למען חבריהם, כך שאלה לא יצטרכו לעמוד לבדם מול המעסיק: אם אתם לא דורשים מהמעסיקים לוודא שהשכר של נשים מתוקנן כראוי כך שלא ירוויחו פחות, אתם אפסים ואתם צריכים להתבייש בעצמכם. אין שום משמעות לשי נאה לחג פסח, לתוספת של עוד שקל לשעה בזמן מאמץ מערכתי או לעוד יום תמורה כשהשכר – הדבר שלשמו העובדת והעובד תורמים את מרצם לארגון שמעסיק אותם – אינו שוויוני. הגיע הזמן לתת קריאת השכמה להסתדרות ולשאר איגודי העובדים, ולתבוע מהם להניף את דגל ההעסקה השוויונית והשוויון בשכר. אין מטרה יותר סוציאל דמוקרטית משוויון, אין ערך דמוקרטי נעלה יותר משוויון, ואין דבר שראוי יותר שיאבקו בעבורו משוויון.

ה-1 במאי, יום זכויות העובדים, הוא תאריך חשוב מאוד בלוח השנה של כל מי שמבקשים חברה מתוקנת, אבל 8 במארס, יום האישה הבינלאומי, הוא תאריך חשוב לא פחות – והערכים שעומדים מאחורי שניהם זהים. הגיע הזמן שמי שאוחזים בערכי ה-1 במאי יבינו שאין זכויות אמיתיות לעובדים בלי זכויות שוות לעובדות. האפליה הנוראית הזאת חייבת להיפסק.