חמש המכות הנוספות בטוויטר מאת צבי אשכנזי
- הפעלות.
- להעלות תמונה שלך מחזיקה משהו רק כדי שיראו את המניקור החדש.
- צייצנים שמצייצים שהם לוקחים פסק זמן מטוויטר כי המקום כבר לא מה שהיה פעם.
- צייצנים שכאילו מתעניינים בך רק כדי לדחוף בקשה לציוץ מחדש.
- בקשת מעקב מיוזר ללא תמונה וללא עוקבים שניה אחרי שחסמת מישהו.
רפאלה גויכמן, כתבת מדיה ותקשורת ב-TheMaker
איך הגעתי לתחום
נכנסתי לעיתונות לפני 10 שנים בדיוק – בזמן המחאה החברתית. הייתי במסלול אחר לגמרי – סטודנטית לתואר ראשון עם לימודי סינית וערבית, במטרה להשתלב בעבודה ביטחוניסטית' והיה לי ליין מסיבות בתל אביב ובחיפה – ממנו התפרנסתי. המחאה פתחה לי את הראש לגבי המקום שאני חיה בו ובאיזה מדינה אני רוצה לחיות ואיך אני יכולה להשפיע. הגעתי למאהל ברוטשילד שלושה ימים אחרי שהתחילה המחאה והתחלתי לכתוב בפייסבוק על החיים באוהל. פנו אלי מישראבלוג וביקשו להפיץ דרכם וקיבלתי חשיפה גבוהה ומחמאות על הכתיבה. התאהבתי. חשבתי לעצמי איך אני ממקסמת את ההתאהבות וחיפשתי באולג'ובס משרות שקשורות בכתיבה. הייתה משרת סטודנטית פנויה של מפיקה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ושם מפתחה הדלת.
ערב אידיאלי מבחינתי
יש לי שלושה ערבים אידיאליים: הכי אידיאלי זה לשבת בבית עם חברים או משפחה לארוחה או דרינקים (אידאלי במקסימום – שילוב של הכל) ושיחה טובה לתוך הלילה. יש ימים שאני פשוט חייבת נטפליקס או ספר וזהו. הסם האמיתי שלי הוא מוזיקה ולרקוד ומסיבה טובה תמיד תשמח לבב אנוש.
כשאהיה גדולה אהיה
השאיפה היא להשאר איפה שאני היום – בעיתונות משפיעה. אני מאוד אוהבת את המקום שאני נמצאת בו ומאד מעריכה את המקצוע ואת הפלטפורמה עצמה. נכנסתי לעיתונות בגיל 28, וזה אמנם היה פתאומי – אבל מבחירה מאוד מושכלת ומודעת לקושי ולאתגרים אז אני לא מצפה לשנות את הנוף הזה בקרוב. חלום שצמח לאורך השנים הוא לחזור לקרית ים ולהתמודד לראשות העיר ולנסות לשנות את המסלול של העיר שגדלתי בה ושאני כל כך אוהבת ועדיין רואה בה את הבית שלי ורואה מהצד שהיא עדיין נמצאת בקשיים ובאשכול חברתי נמוך ביחס לשאר הסביבה.
טיפ למבקר.ת המתחיל.ה מעודד קרמר, אוכל ראש מקצועי ומבקר אוכל בטיים אאוט תל אביב
נדמה לי שאין מקום בעולם שמלמד איך לכתוב ביקורת. טוב, אולי הגזמתי קצת. אז הנה עדות ממקור ראשון: בבית הספר לעיתונות כותרת, כנראה המוסד הישראלי המקצועי ביותר ללימוד עיתונות שהיה פה (ולכן, אגב, לא מפתיע שהוא לא קיים יותר), ביקורת לא הייתה חלק מהסילבוס שלנו. למדנו לכתוב כתבות חדשות, שיננו את חמשת הממים, התאמנו בכתיבת טורי "היה שם" וישבנו שעות על ראיונות רדיו. ביקורת? בשביל עיתונאי מקצועי זה במקרה הטוב חלטורה.
ביקורת, נעה תמיד בין שלושה צירים. רבי שמעון היה בטח נותן בהם סימנים ומספר בהם כל הלילה. הראשון, והיה לי את המזל לפגוש בשלב מוקדם את רענן שקד שחלק איתי את התובנה הזו, הוא שכל ביקורת צריכה קראנץ'. ביקורת טובה לא מתגמשת ועוקפת בעיות. היא שומרת על הפריכות שלה גם מול מקרים לא פשוטים. היא צריכה להיות מנומקת, עם גוף. לא משפט אוורירי שנעלם כמו שהגיע. מול הצורך בקראנצ'יות עומד שיכרון הכח. עומד מול, אגב, זה לא ביטוי אלא תיאור מדוייק. הביקורת היא כח אדיר שמוגבל רק בתפוצה של הפלטפורמה המפרסמת. אנשים עבדו שנים על פרויקט – אלבום, מסעדה, הופעה, תוכנית טלוויזיה, סרט – ויכול לבוא מבקר, לחוות משהו רגעי ולבטל בבת אחת את כל העבודה הזו. זה כח אדיר שהרבה פעמים קצת מבלבל. בעיקר בגלל שברוטליות מייצרת קראנץ' מאוד ברור. הדרך הכי קלה לייצר ביקורת שעושה רעש, זה להיכנס ב-200 קמ"ש במישהו. עדיפות עליונה למישהו שלא מגיע לו (או שהקוראים חושבים שלא מגיע לו). הבעיה עם זה היא שהנזק הסביבתי עולה על התועלת. ביקורת טובה היא ביקורת שמצליחה לייצר קראנצ'יות גם בלי להזדקק לפצצת אטום על נמלה. וכאילו משחק השח התלת מימדי הזה לא מספיק, מגיע הציר השלישי – המבקר עצמו. גם כאן יש דילמה פנימית. מצד אחד, כמבקר אתה לא הסיפור. יש מושא ביקורת, יש התרחשות. הם לב העניין. מצד שני, החוויה של מישהו חיצוני היא חלק מהותי מהאירוע. מבקר טוב חייב לזכור שלמרות התובנות שלו, הוא לא הגיבור, בלי להפוך את עצמך לגיבור של האירוע. מותר כמובן לכתוב על עצמך, אבל תחסוך מכולנו את היומרה ופשוט תכתוב אוטוביוגרפיה.
מזל טוב ילד.ה
11/07 דניאל הרשקוביץ, מיכל אביעד, עליזה ריפל, ערן צור,
12/07 ניב רסקין, יונית לוי, שרון כידון,
13/07 קובי ויטמן, פנינה בת צבי,
14/07 דניאל זילברשטיין, דנה ספקטור,
15/07 לני רביץ, רון סברנסקי, טליה פלד קינן, ירמי שיק בלום, עמרי מניב,
16/07 יזהר שי
לכל הטורים של צבי אשכנזי – לחצו כאן